מפגינה איפוק

יסמין גודר חוזרת להופיע, והפעם לצידה של תומר דמסקי, מוזיקאית, ווקליסטית ומלחינה, איתה היא משתפת פעולה בעבודותיה האחרונות.

ביחד הן מכילות, מייצגות ומפרקות דימויים, מילים, צלילים וסמלים הקשורים לייצוג של הפוליטיקה המקומית.

התוכן הנפיץ, הטעון והשחוק הזה נבחן דרך קשת רחבה של גישות פרפורמטיביות, ונע בין הצורך להביע ולמחות לבין השתקה עצמית וחיצונית.

 

קו-פרודוקציה עם מקודשת 2018 - עונת התרבות בירושלים, תיאטרון גארון, הזירה האירופית - טולוז והתיאטרון הלאומי של בריטני - רן, צרפת. 

 

יסמין גודר חוזרת להופיע, והפעם לצידה של תומר דמסקי, מוזיקאית, ווקליסטית ומלחינה, איתה היא משתפת פעולה בעבודותיה האחרונות.

ביחד הן מכילות, מייצגות ומפרקות דימויים, מילים, צלילים וסמלים הקשורים לייצוג של הפוליטיקה המקומית.

התוכן הנפיץ, הטעון והשחוק הזה נבחן דרך קשת רחבה של גישות פרפורמטיביות, ונע בין הצורך להביע ולמחות לבין השתקה עצמית וחיצונית.

 

קו-פרודוקציה עם מקודשת 2018 - עונת התרבות בירושלים, תיאטרון גארון, הזירה האירופית - טולוז והתיאטרון הלאומי של בריטני - רן, צרפת. 

 

שפה תנועתית שלא דומה לשום דבר אחר

טל לוין, הארץ 24.2.19

נוכוחותה של הכוריאוגרפית יסמין גודר ביצירה החדשה שלה, ״מפגינה איפוק״ היא לא פחות ממהפנטת. היא מצטרפת לכמה מופעים שעלו בשנה האחרונה והעמידו את הגוף הנשי ״המבוגר״ במרכז הבמה והיצירה.


 

במאי 2013 עלתה הכוריאוגרפית יסמין גודר לבמה עם שתי קולגות/אומניות נוספות, דליה חיימסקי ושולי אנוש, בעבודה ״see her change״, הן חקרו את גבולות הגוף הנשי, בין שנשים קובעות אותם ובין שמי שמתבונן בהן. המופע הדגיש שתי תמות חשובות, שעוברות כחוט השני ביצירות של גודר בעשור האחרון. הראשונה היא שהגוף בכלל והנשי בפרט הוא גם השיח על אודותיו והוא מקבל את פירושו ומשמעותו משורה של דימויים חברתיים ותרבותיים. התמה השנייה היא האופי המחקרי של גודר שנוגע לא רק לגוף כאובייקט אלא לתנועה בכלל.

על הנייר ״מפגינה איפוק״, העבודה החדשה של גודר, שתועלה בסוף השבוע בתיאטרון הבית ביפו, מכילה את שני המאפיינים הללו. זהו דואט של גודר והמוזיקאית תומר דמסקי, השותפה ליצירה. פרט לתנועה יש במופע גם מוזיקה שמנוגנת בלייב על ידי מחשב, פסלים וטקסטים. בתוכנייה נכתב ששתי הפרפורמריות ״מכילות, מייצגות ומפרקות דימויים, מלים, צלילים וסמלים הקשורים לייצוג של הפוליטיקה המקומית. התוכן הנפיץ, הטעון והשחוק הזה, מתערבל מחדש דרך קשת רחבה של גישות בימתיות, ובביצוע בלתי מתפשר, ונע בין הצורך להביע ולמחות לבין השתקה עצמית וחיצונית״. אם כך, מצד שאחד, עיסוק בשיח, כפוליטי ובאופן שהוא מעצב את חיינו. מצד שני, הגוף הנשי כצומת אליו מתנקז השיח הזה ושאליו ומתוכו הגוף מגיב ומתגבש.

תחילת המופע בכניסה נמרצת של גודר ודמסקי לבמה ועמידה משני צדדיו של תוף גדול. הן מתחילות לתופף במרץ, כמו חיילות בצבא שעומד לצאת למלחמה. מפיהן יצאו קולות וצעקות קרב, אך כאלה שכבר עברו הגחכה, כאילו נעקרו מהמקום הטבעי שלהן ונהפכו לסמפול. הטכניקה הזאת, של עקירת סאונד ממקומו והרכבתו מחדש, חוזרת לכל אורך המופע. בסצינה אחת מקליטה גודר את עצמה בשלל קולות משונים וחריקות, ומעמידה את הרשמקולים על הבמה זה לצד זה, עד לכדי יצירה של מקהלה קקופונית. מי בעצם הדוברת מתוך הרשמקולים הללו? כיצד הקולות שאנחנו משמיעים נהפכים במהרה להד חיצוני שכמו מצווה עלינו כיצד לזוז, כיצד לחיות? גודר עסוקה בהתייעצות הזאת באופן אובססיבי במופע, וכך בשלב מסוים היא מתחילה לשאול את הקהל אלו מחשבות מעוררות בהם התנועות שלה? אלו דימויים? כאילו היה המופע פיד של פייסבוק/אינסטגרם, שכל הזמן צריך לדווח בו על התרחשות מצד אחד ולקבל פידבק מצד שני. בזמן זה משתמשת דמסקי במלים והדימויים שהגיעו מהקהל, ומוזגת אותם כטקסט לתוך פסקול שרץ ברקע.

נוכחותה על הבמה בעבודה הנוכחית היא לא פחות ממהפנטת, והיא הופכת את השיח התיאורטי או הדיון כפוליטי לקונקרטי, נוכח, חי וזועק. זוהי גם הזדמנות לראות את גודר רוקדת, ממש רוקדת, עם כל סימני הגיל והזמן, שלכאורה יש להסתיר על הבמה כשמדובר בנשים רוקדות, והריקוד שלה מלא עוצמה, כאב וחשק. זוהי הצצה לא רק לגוף שלה אלא ליצירה שלה כל כמה שהיא נובעת מהגוף שלה - כאילו במקום להביט בציור המוגמר יכולנו להסתכל על משיחות המכחות של האמן. כמה כוח ורגישות יש בה כשהיא זזה, במעין שפה תנועתית לא מובחנת, שלא דומה לשום דבר אחר. אין פה תנועות שאפשר לשייך דווקא לגודר, או תמה שחוזרת על כצמה. עם זאת התנועה ב״מפגינה איפוק״ לא נראית מאולתרת (להבדיל מכמה עבודות אחרות של גודר) או מפוזרת, אלא מלאת מחשבה וכוונה.

גודר מצטרפת בעבודה הזאת לכמה מופעים שעלו בשנה האחרונה והעמידו את הגוף הנשי ״המבוגר״ (גודר בת 45 לכן גם התואר מבוגר כאן הוא מפוקפק) במרכז הבמה והיצירה; גלית ליס, שעוסקת בנושא כמה שנים ובשנה החולפת הגיעה לשיא יצירתי עם "GO", שבו משתתפות נשים מבוגרות; וגם ״נוע נוע״ המרגש של נעה דר החזיר את הכוריאוגרפית לבמה בעשור השישי לחייה.

ייתכן שזוהי תגובה לקמפיין #metoo, שהוציא החוצה לא רק את סוגיית ההטרדות והתקיפות המיניות, אלא גם את נוכחותו של הגוף הנשי, על כל קמטיו וחלקיו, למרחב הציבורי. ייתכן שהאווירה האלימה סביב תרבות בישראל עוררה את הצורך לזעוק ללא מחיצות או מתווכים. כך או כך, אלה עבודות מעוררות השראה, שמספקות הזדמנות לצפות בנשים האלה זזות.

 

 

Upcoming shows

05/04/2019 - 06/04/2019
תיאטרון הבית - רחוב נועם 5, יפו, ישראל
18/05/2019 - 19/05/2019
פבריק - פוטסדם, גרמניה
24/08/2019
בסאנו דל גראפה - איטליה

קרדיטים

יוצרת, כוריאוגרפית, מבצעת: יסמין גודר
יוצרת שותפה, מוזיקאית ופרפורמרית: תומר דמסקי
דרמטורגיה: איציק ג׳ולי
עין חיצונית: ארי טפרברג, ענת ועדיה ואופיר יודילביץ׳
פסלים: זוהר גוטסמן 
פיתוח פסלים לבמה: גילי גודיאנו
עיצוב תאורה: עומר שיזף
עיצוב תלבושות: הילה שפירא
וידאו אנימציה: יואב בריל
הפקה: עומר אלשייך
אדמיניסטרציה: מירית בן וייס
סיורים בינלאומיים: גל קנטי ודלית איתי, as is presenting arts

עיצוב גרפי: הליגה
צילום: תמר לם

״זכות קיום״ והפקת סאונד נוספת: WACKELKONTAKT (מרקו מילבסקי טומסין, אייל ללי ביטון ותומר דמסקי)