אהבה. מוסיקה. עכשיו! יסמין גודר ודיקלה בפסטיבל ישראל

בשנת 2000 חזרה הכוראוגרפית והרקדנית יסמין גודר לארץ, לאחר כ־15 שנה שבהן התגוררה עם משפחתה בניו יורק. ולמרות השנים הרבות שעברו מאז, היא עדיין זוכרת את הרגע שבו היא שמעה לראשונה ברדיו את ״בוקר טוב״ של הזמרת דיקלה, מתוך אלבומה הראשון ״אהבה מוסיקה״. ״זה ישר נגע בי״, היא נזכרת. ״בזמנו לא ניתחתי את זה כמובן; כששומעים מוזיקה מרגשת זה פשוט מפעיל אותך״.

גודר לקחה את השיר לסטודיו והחלה לפתח איתו עבודות סולו. ״משהו בשיר תפס אותי, השפה המוזיקלית של האלבום, ששילבה בין מוזיקה ערבית לאלקטרוניקה למשהו יותר מקומי, ישראלי, מזרח תיכוני. גם הטקסטים המאוד אישיים־נשיים החשופים של דיקלה, של אותה תקופה, פגשו אותי בצורה אחרת״. 

צילומים: בירגיט הופפלדנוני

״ולמרות שהסיפורים האישיים שלנו מאוד אחרים, התחברתי למשהו במבט – נקרא לזה הנוגה – ביחס לסביבה, למי אני, לאיפה אני שייכת, למה אני רוצה שיקרה, באווירה מזרח תיכונית של תמהיל תרבויות. מבחינתי זה האלבום הנשי המקומי הכי טוב שיצא בישראל: לא ממקום של מבקרת מוזיקה, אלא אל מה אני חוזרת לאורך השנים, איפה אני מוצאת את עצמי ביחס אליו״. 

מעבודת הסולו המשיכה גודר לפתח חומרים, למה ששנה לאחר מכן הפך להיות ״אולם״, המופע הראשון שלה באורך מלא, שעלה לראשונה במסגרת פסטיבל הרמת מסך (2001) וחשיפה בינלאומית במרכז סוזן דלל. ״הוא רץ הרבה, איכשהו הקהל מאוד אהב את העבודה הזו. בסוף המופע דיקלה הופיעה לייב: אני רוקדת לסולו המוקלט, ואז באיזה רגע הפנטזיה מתממשת. היה שם משהו שקשור לעולם אחר, לתקופה אחרת, לפשטות, לנאיביות; להדר של פעם״.

איזה אחר? איזה פעם?

״הילדוּת; אנחנו אותו דור דיקלה ואני. זה לא קונקרטי, אני לא רוצה לשים על זה משמעות שאין שם. אולי איזו פנטזיה למה שכבר לא קיים, מבט נאיבי שמשתנה ככל שאתה מתבגר; איזו תחושה שדברים יכולים להיות יותר פשוטים וככל שאתה מתבגר אתה מבין שהם לא״.

23 שנה לאחר מכן, השתיים יפגשו בשבוע הבא בפסטיבל ישראל, במופע החד־פעמי ״אהבה מוזיקה (עכשיו!)״. גודר יצרה עבודת מחול חדשה לשמונה רקדניות בגילאים שונים ומרקעים שונים; דיקלה, מצוידת בהרכב של תשעה נגנים, תבצע את האלבום כולו בלייב ובעיבוד מוזיקלי עכשווי.

איך קרה האיחוד המחודש?

״דרכנו נפרדו, האלבום המשיך ללוות אותי, אבל תמיד היה לי חלום לחזור אליו איכשהו. דיקלה המשיכה בקריירה שלה, נבחרה לזמרת השנה, עברה מהאנדרגראונד האלטרנטיבי למקום יותר מיינסטרימי, ואני עברתי תהליכים משלי.

״בקורונה עבדתי על פרויקט משותף עם נור גראבלי, יוצרת ערביה פלסטינית, שבמסגרתו קבוצת נשים נפגשות פעם בשבוע לרקוד ביחד ולפתח ערוצים אחרים של תקשורת, קהילה נשית ומקום שבו שותפות, תמיכה וסולידריות יכולות להוביל למופע. זה השפיע על תוכן היצירה, על השותפות הנשית.

״במקביל המשכתי לפתח את מושג האמפתיה עם תמר קיש. השירים של דיקלה נכנסו גם לשם, לא תכננתי את זה. קרה משהו מעניין במפגש בין החומרים התנועתיים למוזיקה, בלי הרבה מחשבה מוקדמת. משהו מופשט יותר, שנוצר מהאינטואיציה של הגוף עם המוזיקה והמילים של דיקלה. נוצר חיכוך שעניין אותי. לקח עוד זמן עד שבסוף פניתי אליה״.

איך דיקלה הגיבה – אז, להצעה שלך לשתף פעולה – ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים?

״אז הזמנתי אותה לראות את הסולו בסטודיו, היה לי חשוב לקבל ממנה את האישור שלה, והיא פשוט מאוד אהבה. עכשיו אמרתי לעצמי שהיא בטח תהיה עסוקה, ויש לה את העולמות שלה, שהיא במקום אחר, אבל זו כנראה הייתה נקודה בזמן שהרגיש לה טוב לחזור לחומרים האלו, עד כדי כך שהיא החליטה להקליט את כל השירים מחדש״.

וואלה. 

״כן, זה היה תהליך מורכב. אני הייתי מאוהבת בעיבוד המקורי של רן שם טוב, נמשכתי להשפעות של המוזיקה הקלאסית, לא רק ברמה המוזיקלית. אני זוכרת את המופעים שלה בתמונע, התחברתי לתפיסה הפרפורמטיבית שלה, לאיך שהיא עולה על במה, למה שהיא מביאה איתה.

״עכשיו הקול שלה טיפה אחר, העיבודים טיפה אחרים, אבל לאט לאט כולנו התחלנו להתאהב בוורסיה החדשה. ומה זו התאהבות? זה לא רק רגש: היא פיזית, היא כוראוגרפית. ואז היה צריך לעבור את השלב של לא רק עיבודים חדשים אלא להיפגש עם מוזיקה חיה. גם זה היה חלק מהחלום: מוזיקה ערבית קלאסית, תזמורת, עם נוכחות מאוד מהודרת על הבמה״.

יש פה ספקטקל 

החיבור בין השפה המוזיקלית של דיקלה לשפה התנועתית של גודר הוא לא ברור מאליו. גם בתחילת שנות ה־2000, וגם היום, מדובר לכאורה בשני קהלים שונים: צופי המחול העכשווי וחובבי המוזיקה המזרחית. 

״גדלתי עם מוזיקה מזרחית״, מספרת גודר, ״זה היה המרחב שגדלתי בתוכו כילדה. הרגשתי שדיקלה מביאה שפה חדשה שנשענת על הקשרים דומים, ופחות עניין אותי למה אני שייכת. הלכתי למופעים שלה, בעיקר בתיאטרון תמונע, והקהל שלה אז היה מאוד אנדרגראונד, קהל אלטרנטיבי שמצא בהצעה שלה משהו יוצא דופן ויחודי.

״הנפרדות שנוצרה בין מוזיקה מסוימת וקהלים מסוימים – אני פחות מתחברת לזה, זה לאו דוקא נכון לגבי. אבל זה גם מה שמדליק אותי: אני הרבה פעמים מחפשת את המקום של החיכוך, את המקומות הפחות זורמים או מובנים מאליהם. זה מפעיל אותי״.

כמו לדוגמה כשהכנסת מחול למוזיאון.

״כן, אבל גם בניואנסים, כמו להפגיש בין אמניות שבדרך כלל פחות נפגשות. או שיתופי פעולה כמו עם שחר אבנט בתוך הפרויקט הזה, שהוא גם פחות מה שאנשים מצפים ממני. הבגדים שלי הם פחות ׳אופנה׳״.

זה באמת קצת הפתיע אותי כששמעתי על זה לראשונה.

כן. וואוו. זה היה תהליך מרתק ומאתגר. אלו שמלות שמיועדות למסיבת קוקטייל, לא להימרח איתן על הרצפה ולהתגלגל ולהרים ולהניף רקדניות אחרות. נמשכתי לתעוזה של שחר בתוך המרחב המקומי, לראות את השפה הצבעונית שלה החוגגת, הלא מתפשרת, המפנטזת, בתוך המרחב הישראלי: בשבילי זה כמו איזה קול שמעז, ואני נמשכת לקולות כאלו.

״יש משהו מאוד ׳נשי׳ במה שהיא עושה, בעוד שאני נמשכת בדרך כלל למקומות מבלבלים יותר, גם מבחנה מגדרית, וגם בשפה התנועתית והוויזואלית, מעניין אותי שזה לא יילך לשם. אבל בו זמנית יש משהו בסימון הנשי הזה.

״זה לא היה מובן מאליו בשבילי, אני לא עובדת בדרך כלל עם סוג כזה של בגד, וגם היא לא רגילה לשיתוף פעולה כזה. שתינו היינו צריכות לצאת מההרגלים שלנו, להיפגש, ובסוף זה קרה, ואני מאוד שמחה לאן שהיא לקחה את העבודה, לססגוניות שלה, לבימתיות שלה. יש פה ספקטקל, וזה קורה עם הבגדים האלו״.

ואיך למרות, או בזכות הספקטקל, להבין שאלו לא רקדניות ליווי בהופעה של זמרת?

״נכון. בסוף זה מדבר את עצמו, זה לא רקדניות ליווי לדיקלה ששרה. זה מפגש בין שתי היצירות, האלבום שלה והיצירה התנועתית הזו. זה מופע רוק לייב מיוזיק שפוגש מופע מחול, כמעט איזה מדיום אחר. זה ממש מופע שאתה שומע את כל השירים לייב כליין־אפ של מופע מוזיקה ובו זמנית אתה חווה מחול״.

איך ממשיכות את הדבר הזה 

תהליך היצירה על  ״אהבה מוזיקה (עכשיו!)״ ארך כשלוש שנים. המופע עלה בבכורה בינלאומית ביוני 2024 בפרנקפורט ובברלין, השג יוצא דופן באקלים התרבותי הנוכחי, פוסט 7.10.

למה גרמניה?

״שלוש שנים זה לא דבר ברור מאליו: המון השקעה של תמיכה, מחו״ל בעיקר. אם אני רוצה לחלום בגדול אני חייבת לחפש מקורות תמיכה. שלושה תיאטראות בגרמניה תמכו בי ולקחו את הדבר הזה שהוא בעברית. 

״אם אני חוזרת שנייה לקורונה, לתקופה שעבדתי עם תמר קיש, גם אז עלתה השאלה של לוקאליות, של עשייה כאן, של הביסוס שלי כאן. איך אני מתחברת למרחב שאני נמצאת בו, לעשות מופע בגרמניה, ערב שלם, שרוב הזמן שומעים בו מילים בעברית. יש לזה אימפקט״.

״לא. לאורך כל הדרך הייתי די בטוחה שבמופעים בגרמניה יהיו כתוביות למילות השירים של דיקלה, אבל בסוף החלטנו שלא, ועדיין הקהל מאוד התחבר. היה לנו חשש מאוד גדול, אין לדעת איפה זה פוגש את הקהל, אבל גילינו שגם כשהקהל לא מבין את המילים, הוא מתחבר. זה היה גילוי משמח בתקופה הזו, שגם ככה היא מאוד טעונה ולא פשוטה, והיה בזה משהו מאוד מנחם.

״יש סביב שפה וזהות המון מתח כרגע. לעבודה יש את המודעות של עצמה בתוך הדבר הזה, של איך לייצר מרחב מזמין שמאפשר לקהל להיות בתוך עצמו, לחוות את המוזיקה עם עצמו. זה לא מופע אינטראקטיבי, אבל מצד שני זה כן, כי זו מוזיקה: עניין אותי לקחת את כל מחקר האמפתיה שעשיתי ולהפוך אותו למשהו יותר מיידי״.

ובהקשר לתקופה? 

״התחלנו את התהליך הרבה לפני ה־7.10, והשוק של השביעי היה טלטלה כמו לכולם. אני מרגישה שיש משהו, לפחות בהקשר של הפרויקט הזה, וההתעקשות עליו, שהפך להיות הרבה מעבר למה שהוא אומר ומה שהוא מקיים: לנסות ולהמשיך לשרוד כאמניות, כקבוצה״.

למה הכוונה?

״הייתה לי פתאום אחריות אחרת, להמשיך לייצר מרחב שמאפשר לאחרות להגיע אליו, לצאת מהתודעה העכשווית היומיומית הכואבת; מקום להעביר דרכו את הכאב, וגם מרחק. והישרדות. היה רגע של רצון לשמוט ולהגיד איך ממשיכות את הדבר הזה. וזו באמת שאלה – איך ממשיכים. למה ממשיכים.

״אני מקווה שלפחות בתקופה הזו יהיה בזה משהו מנחם. שניתן לאנשים מקום של נחת, ואיזו הזדמנות להתרגש ולפתוח ערוצים רגשיים שלא מתוך מגננה או זהירות״.