לרגע אחד בזמן "אהבה מוזיקה (עכשיו!)", הערב המשותף של להקת יסמין גודר ודיקלה בפסטיבל ישראל, היה נדמה ששמונה הרקדניות נבלעות בבמה הגדולה של תיאטרון ירושלים. הן מלוות את דיקלה בתנועה לא־שגרתית למופע מוזיקה, אבל משתדלות לא למשוך את תשומת הלב ממי שנמצאת במרכז הבמה והכריזמה נוטפת ממנה בתועפות. אחת הרקדניות אפילו מכריזה שבמשך הערב נאזין לעיבוד המחודש של אלבומה הראשון של דיקלה, שתבצע אותו בשלמותו עם תשעת הנגנים על הבמה. אלא שהרגע הזה מתברר בדיעבד כתחבולה, שמותירה את הקהל לא ערוך למה שיבוא בהמשך, ויסחוף אותו ממקומו הנינוח אל סערת חושים והתעלות של ממש.

גודר לא משחקת לפי הכללים. היא נענית למוסכמות בימתיות של מרכז ושוליים בתחילת הערב, רק כדי לפרק אותן בהמשך. היא מתכתבת עם ההגדרות של מופע־מחול ומופע־מוזיקה, רק כדי לפרוע אותן ולברוא מרחב שבו יש מקום לכולם. גם כאשר נדמה שהרקדניות המלוות משתלטות על הבמה, והשוליים נעשים למרכז, אין זה כך. בפועל, המרכז נעלם כליל והבמה כולה מתמלאת במוזיקה ובכוריאוגרפיה שנמזגות זו בזו, כמו כתמי שמן ומים המתפתלים זה סביב זה, לא מתערבבים, אבל יוצרים קומפוזיציה מרהיבה, סמיכה ומשתנה במפתיע.

עוד בתחילת היצירה, הרקדניות מלעלעות צלילים בגרונן כמו בוחנות את הקול כחומר ראשוני, בטרם הוא נהפך למילים. הראשוניות הזאת, הגולמיות הגסה, המוחשית, מוסיפה לאפיין את התנועה שהן מבצעות גם כשהיא מוסדרת במחוות צורניות ברורות, במשפטים שזרימתם מפתיעה בפשטותה. בין אם הרקדניות שועטות על פני הבמה, ובין אם נטועות במקומן, אין ביצירה תנועה קטנה. גם במחווה הפשוטה של יד הרוטטת לצד הפנים, של כף יד המכה במרפק, גואה זעקה. לפעמים הן צועקות ממש, לפעמים זו התנועה שזועקת מתוך השרירים הרועדים אהבה מוזיקה.

המופע הוא מפגן משוכלל, חושני ומסעיר של סגנון התנועה הייחודי לגודר, בעל האיכות המשונה־מטרידה ושובת הלב גם יחד. כמו גוון הקול הצרוד של דקלה, גם התנועה היא שרוטה, צלולה־צורמת, תמיד "כמעט נכונה", נושכת בקצוות, הזרועות ארוכות אך כפות הידיים מתאגרפות, הראש מוטה הצדה בקפיצה. המחוות צפופות, בעלות משקל וגופניות מתפקעת. אף שאינן רבות, הן מצטרפות זו לזו כמו מעצמן ונעשות לקטעי מחול חריפים, עזי מבע.

הכוריאוגרפיה הקדחתנית זוכה לביצוע סוחף ומעמיק של שמונה רקדניות־מכשפות: ענבל אלוני, אילנה שרה קלייר בלסן, נור גראבלי, מור דמר, ענת ועדיה, אופיר ינאי, דור פרנק ותמר קיש. זוהי חגיגה של נשיות מרהיבה: כשהן מנתרות בעוז, ברור שאלו אינן נימפות חסרות משקל אלא נשים בשר ודם, פלאיות לא פחות. הן נראות כמו מריונטות שניתקו מן הכבלים, נערות המשתובבות בפראות או אמזונות סוערות, אף פעם לא "ילדות טובות". גם דיקלה אינה "ילדה טובה" בעצמה. אנרגיית הרוק הסוערת מטעינה כל דימוי נשי ענוג שהכוריאוגרפיה מתכתבת איתו בחתרנות מחוצפת, תקיפה.

בסולו עוצר נשימה, גופה של קיש מעוות ונמתח לכיוונים שונים, כמו נסחף אחר זרמים תת קרקעיים. בתנועה מתפרצת ומתמשכת לסירוגין, במהלכה היא משתלטת מחדש על גופה, קיש מניחה לגופה להיבלע בעין הסערה שהיא עצמה, ומגיחה ממנה, פעורת פה וסתורת שיער, איתנה כפלדה ועדינה כמשי, חשופה ומרגשת, ומסיימת בנפילה, ראשה מונח בהשלמה בחיקה של דיקלה, שיושבת בצד הבמה, ממתינה לה.

כמעט באורח פלא, כל הרקדניות נענות לאותה הסדרה צורנית שמארגנת אותן יחד בזמן ובחלל, ובכל זאת נדמה שאף אחת מהן אינה מבטאת משהו צורני חיצוני אלא את עצמה. נדמה שהתנועה בוקעת מלמטה, מהקרקע, ממעמקי גופן, מהשריטה הייחודית להן, מוסכת את האנרגיה הפראית אל תוך צורה, ואותן לשבט.

לקראת סיום היצירה, כשמחיאות הכפיים מאחדות את הקהל ואת המבצעים על הבמה, גם הרקדניות מתקבצות יחד, חוזרות על מעגל שאתו פתחו את היצירה, כשהן אוחזות ידיים, ברקיעת רגל אחת, רגל אחרת מונפת באוויר והגו צולל מטה, מזכירות את הנשים ב"ריקוד" של אנרי מאטיס. הנגנים עוזבים את הבמה, ומחיאות הכפיים שוככות, ורק הרקדניות נותרות, מיטלטלות מצד אל צד בדבוקה. התרגשתי. רציתי להתקרב אליהן, להידבק מהן בחיוּת הזאת, להימצא באינטימיות עם כוח החיים המפעם הזה שלא נגמר עם בוא החושך.