חזרה דיקלה. אהבה מוסיקה. מאת יואב בריל

יואב בריל
26.05.2024

דיקלה. אהבה מוסיקה.

כש״אהבה מוסיקה״, אלבום הבכורה של דיקלה, יצא לאוויר העולם בשנת 2000, הוא לא נשמע כמו שום דבר אחר שיכולת לשמוע ברדיו הישראלי. זה אמנם היה פופ מובהק – מזמין ומתמסר ונדבק מיד לאוזן, אבל הוא היה מנותק לגמרי מהצליל העדכני של המצעדים בישראל בתחילת המילניום. מי שהתעקש על הגדרות יכול היה להניח אותו על מדף המוזיקה ה״מזרחית״ או ה״ים תיכונית״ – מושגים בעייתים שמשמשים בישראל כדי להגדיר מוזיקה שמקור הצליל שלה בארצות ערב ואגן הים התיכון – אבל החספוס הגולמי שלו שם את דיקלה במקום אחר לגמרי, אולי אפילו קוטבי לכוכבי התקופה. בשעה שהמוזיקה המזרחית הפופולארית בישראל היא בעיקר תוצר של שירה עממית תימנית, מתובלת במנגינות מיוון ומטורקיה, השירה של דיקלה הביאה לפרונט את פאר המוזיקה הערבית הקלאסית, על הדרמה הגועשת והלא ממותנת שלה. כששמעת ברדיו את דיקלה, נדמה היה שהיד החליקה לרגע מהסקאלה ונסחפה לתחנה שכנה ממצרים או לבנון. בהתאם, האלבום הזה לא הפך את דיקלה לכוכבת ששמה נישא בפי כל (לזה היא תזכה רק עוד כמה שנים), אבל מי שהתעורר כמוני לצלילי תיבת הנגינה של “בוקר טוב” ולברכת ההשכמה של דיקלה ״לכל אלה שלא היה להם לילה״, הרגיש כאילו שמש חדשה הפציעה בשמי המוזיקה הישראלית. 

וכן, למרות שאפשר היה לשמוע אצלה הדים למוזיקאיות אחרות ממדינות מהגרים שגדלו בעידן שבו ההיפ הופ כבר ערבב הכל – נטשה אטלס הבלגית-מצרית היא הראשונה שעולה בראש – ״אהבה מוסיקה״ נטוע לגמרי ברחוב הישראלי, תחת דודי המים, אנטנות התקשורת והטיח המתקלף. כשדיויד בואי שר על האיש ממאדים הוא לא הביט החוצה מתוך החללית שלו אלא מחלון חדרו של הנער שהיה בפרברים של לונדון. דיקלה בראה פנטזיה מתוך השיכונים מוכי השמש של העיר המדברית באר שבע שבה גדלה. הציפורים ששרות איתה ב״תבלינים״ מציירות את המרחב הפתוח שבו השתרעו השירים שלה, בין האספלט החם לשמיים והלאה. חבר שביקר בדירתו של מפיק האלבום, המולטי-אינסטרומנטליסט רן שם טוב, דיווח לי בפליאה שאת השירים הקליטו השניים כשחלונות האולפן הביתי פתוחים, רעש התנועה של תל אביב חודר למיקרופון ופיח האוטובוסים נספג בסרטים המגנטיים. זו אולי הגזמה אבל התיאור קולע. שם טוב, מפיק ישראלי בעל חזון יוצא דופן (שגם ייצג את ישראל באירוויזיון בשלב מסוים), היה הפרטנר המושלם לחזון של דיקלה. יחד הם בראו אלבום שהוא מסע ביבשת נטולת גבולות בתוך מדינה שהיא בעיקר גבולות ומחסומים. ב״אהבה מוסיקה״, חאפלה ערבית שמחה נישאת על כפיים של מקצבי היפהופ כבדים. קיטש של פסטיבל סאן רמו מלווה בטאבלות ושירה בוליוודית. קלידים ומכונות תופים לואו-טקיות מהדהדות פסיכדליה מהסיקסטיז. האלבום הזה היה Pאנק במלוא מובן המילה, יצירה עצמאית שאף אחד לא חיכה לה, ולכן בין היתר התוצאה הייתה כל כך מפתיעה וכובשת. 

ויש את המילים, בעברית טבעית ולפעמים בערבית. כמה מהן שחוזרות לאורך השירים: לילה, שמש, חיפוש, לעוף. ואת הכמיהה לאהבה שהמושא שלה לא תמיד ברור. לגבר, לאישה, לחיים עצמם. במוזיקה שלה, דיקלה ציירה בצבעים חזקים אפשרות של קיום נטול סתירות במרחב המזרח תיכוני שאליו ישראל שייכת, גם אם לפעמים מתכחשת אליו. זו הייתה פנטזיה זמנית שהפכה עוד יותר פנטסטית כשכמה חודשים אחר כך פרצה בישראל אינתיפאדה שנייה, ואיתה שנים רבות של דם ודמעות. 

אחרי ״אהבה מוסיקה״ דיקלה הוציאה עוד אלבומים, כתבה שירים לזמרים אחרים ונשארה מוערכת מאוד, אבל לקח לה עוד עשור וחצי להפוך לאחת הזמרות האהובות בישראל. ב-2014 זכתה בתואר זמרת השנה של תחנת הרדיו הישראלית רשת ג׳. אלה היו גם השנים שבהם אפשר היה לזהות את ההשפעה המאוחרת שלה על הפופ הישראלי החדש. היום, שירה עמוקת גרון ו"ערבית" למהדרין כבר הרבה פחות נדירה ברדיו הישראלי. זמרים בני דור שני ושלישי למהגרים מארצות ערב – לירז צ׳רכי, שי צברי, לירון עמרם – מערבבים את המסורות מהבית עם הסאונד האלקטרוני הכי עדכני. היפסטרים מתל אביב נשבעים באותה תשוקה למוזיקת ״אינדי״ ולמוזיקה מזרחית ישנה עם צליל מחוספס ודל אמצעים. התרבות המוזיקלית בישראל הקדימה תמיד את הפוליטיקה שלה בשנות אור וכך גם האלבום ההוא. ״מה הם הבטיחו לנו?״, דיקלה התחננה בשיר הנושא, והשאלה שלה מהדהדת עד היום. ״אהבה, מוסיקה, חופש״.