הכוריאוגרפית יסמין גודר והזמרת דיקלה חזרו לנקודת ציון משמעותית בתחילת דרכה האמנותית של כל אחת מהן במופע המשותף אהבה מוזיקה (עכשיו!), המהדהד לשם אלבומה הראשון של דיקלה משנת 2000, ממנו בחרה גודר את השיר "בוקר טוב" כמוזיקה המלווה לסולו שלה בעבודתה האייקונית אולם (בסיומה דיקלה גם הופיעה לייב), שהוצגה בפרויקט הרמת מסך 2001. עם פריצתן, שתי היוצרות סימנו את עצמן כבעלות קול מובחן בתוך הזירה שבה הן פועלות: הישראליות של דיקלה היתה שונה מזו המקובלת במיינסטרים המוזיקלי בשל הגוון של שירתה, והחיבור בין מאפיינים סגנוניים ערביים להפקה אלקטרונית; ושפת התנועה של גודר הביאה למחול הישראלי (העצמאי ובכלל) ייצוגי גוף חשופים ופגיעים, שהיו משונים ומעוררי הזדהות בו זמנית בשל האנושיות המזוקקת שתוקשרה דרכם. המפגש המחודש על הבמה בין גודר לדיקלה, הוגשם עתה לאחר תהליך עבודה ארוך, כשניכר מההתייחסות המפורשת להווה בכותרת המופע, כי היוצרות חוזרות לחומרים אישיים ומשותפים מפריזמה עכשווית, שנראה כי מכוונת להגיש לקהל את התדר המחבר ביניהן.

בחוויה המיידית, אהבה מוזיקה (עכשיו!) הוא קודם כל ספקטקל: התזמורת המלווה את דיקלה כוללת תשעה נגנים ונגניות, הלהקה של גודר מונה שמונה רקדניות, ושני האנסמבלים ניחנים בעושר סגנוני – כלי נגינה מגוונים, וגופים עם היסטוריות 'רקדניות' שונות. היבט זה, שמזוהה מאד עם נוכחותה ה'גדולה מהחיים' של דיקלה בהופעותיה, נדמה תחילה כניגוד לגולמיות המחוספסת שמאפיינת את השפה הכוריאוגרפית של יסמין גודר, ומתוקשרת בדרך כלל בחסכנות תיאטרונית ישירה ובלתי אמצעית. עם זאת, ככל שהמופע מתגלה בפני הצופה, התחושה המתחדדת היא שה'מוגזמוּת' הזאת היא דחיקה מרצון של הנגיעה בקצוות המובנית בתנועה ה'גודרית' למרחבים חדשים של נוכחות בימתית, וזו הופכת את הרקדניות ל'חיות רעות' שנוהמות ושרות, זורקות איברים לשלל כיוונים, מתפרעות ומביאות למיצוי מקסימלי את גופן והווייתן. בהתאמה, נראה כי גודר פרמה במודע את התבניות הכוריאוגרפיות הסדורות לטובת הגשמה קונספטואלית של המופע כאנרגיה חיה, פועמת ונטולת עכבות. לא במקרה, רבים מצופות וצופי המחול בקהל נעמדו ברגע מסוים בצידי תיאטרון ירושלים כדי לצלול אל השירה והריקוד עם גופם, ולהתמסר. המראה הזה, שלא מאפיין מופעי מחול בדרך כלל, מצליח לחדד משהו מהרלבנטיות של אהבה מוזיקה (עכשיו!) בתקופה הנוכחית, והוא חשיבותה של קהילה, שבהתכנסותה – כמו מעגל הרקדניות שפותח וסוגר את המופע – מעוררת בנפש מחדש את תאוות החיים ומאפשרת, גם אם לזמן מוגבל, לחגוג אותם.