חזרה התרופה – הארץ

שני ליטמן 23.09.2024

התרופה

כמו אירועי תרבות רבים השנה, גם פסטיבל ישראל נאלץ בגלל "המצב" להתמקד בעיקר ביצירה מקומית, ופחות לצפות ליוצרים מחו"ל. כמובן שלא מדובר ברגע זוהר במיוחד של עולם התרבות הישראלי, שממילא מתקשה כבר שנים למשוך יוצרים שיבואו להופיע כאן או להתארח בפסטיבלים שונים שמגדירים את עצמם כ"בינלאומיים", מפאת החרם הרשמי והלא רשמי שהולך ומתרחב בעולם התרבות והאקדמיה כלפי ישראל. אבל יכול להיות שהשנה זה דווקא התאים: להיות קצת עם עצמנו, להתמקד ביצירה מקומית, בפרשנות אינטימית וקרובה למציאות חייהם של הצופים. בשני מופעים שבהם צפיתי במסגרת הפסטיבל זו היתה התחושה – דיאלוג שמצליח לחלחל בעדינות מתחת לשכבות ההגנה שערמנו על הנפש מאז שבעה באוקטובר, בלי להגיד שום דבר ישיר או מובהק על האירוע עצמו.

רן בראון, מבקר המחול של גלריה כתב את רשמיו מההופעה המשותפת של הזמרת דיקלה ולהקת המחול של יסמין גודר, "אהבה מוזיקה (עכשיו!)", מופע חד פעמי שעלה ביום חמישי בפסטיבל ישראל בירושלים ובו שרה דיקלה את כל שירי האלבום הראשון שלה, שיצא לפני 24 שנים, בזמן ששמונה רקדניות מבצעות סביבה את הכוריאוגרפיה שרקמה גודר.

בסיום דבריו הוא כותב על התרגשותו הרבה ברגעים האחרונים של המופע, ועל רצונו להצטרף אל המופיעות. "רציתי להתקרב אליהן, להידבק מהן בחיות הזאת, להימצא באינטימיות עם כוח החיים המפעם הזה שלא נגמר עם בוא החושך". על הדברים היפים הללו אוסיף שרבים באולם חשו כמו בראון, ולא במקרה ברגעי הסיום של המופע רבים עזבו את מקומותיהם, עמדו במעברים כדי לא להסתיר למי שישבו מאחוריהם, והחלו לרקוד בעצמם. ההתרגשות חנקה את הגרון. זו לא היתה מסיבה שמחה – אם כבר, זה נראה יותר כמו מסיבת סיום. אבל היה ברור שכולם זקוקים להרחבת הלב הזאת שרק אמנות, ואולי רק כזו שנוצרת באותו רגע ומקום בזמן שאליו שייכים גם הצופים, יכולה לגרום. דיקלה שרה "אהבה, מוזיקה, חופש" שוב ושוב – כמו מנטרה, כמו תרופה.