*צילום תמר לם

נתחיל מהסוף: ביציאה מאולם דלל לאחר המופע, שלוש הבנות הצעירות שירדו לצידי את גרם המדרגות (עם טרן-אאוט מרשים, יש לומר) התקשו להכיל את מה שראו. “זה טריפ, ממש טריפ”, אמרה אחת מהן. “חגיגה של יצירה” הוסיפה חברתה. “הכי מגניב שאפשר”, סיכמה השלישית. “נכון?” אני אומרת להן בליבי, ומוסיפה ש”אהבה מוסיקה (עכשיו!)” היא יצירת מופת עוצמתית וכל כך נחוצה – במיוחד עכשיו.

*

נחזור להתחלה. אבל לא להתחלה של אותו יום שישי “חם מהרגיל” באמצע יולי, בו טיפות הזיעה התחילו לטפטף עוד לפני שיצאתי לדרכי, אלא להתחלה בה’ הידיעה, זו שאיננו יודעים בדיוק מתי היא הייתה וכמה חם היה, רק שהיה רגע כזה בו התחלנו לרקוד, לשיר ולנגן. רגע בזמן בו בני האדם ראו כי טוב, החלו להתקבץ ולחיות כקהילה שחגגה יחדיו את אירועי החיים,  אירועים משמחים כמו חתונות ולידות, ואירועים אבלים, כמו מלחמות ומיתות. הריטואל היה שזור עמוק בתוך חיי הכפר, מעין מטרונום של החיים. וגם המוסיקה והריקוד היו שזורים יחדיו, שני צדדים של אותו המטבע, תמיד נוכחים בצמד; הגשמיות של המחול לצד ההפשטה השמיימית של המוסיקה אפשרו לחברי הקהילה להתאחד, להשתחרר ולהירפא.

Fast forward כמה אלפי שנים, והבלט הקלאסי הגיע לבמות הגדולות באירופה. הריקוד היה עדיין מלווה במוסיקה חיה, אך נוצרה הפרדה ברורה בין המופיעים והצופים, כשלא מצופה מהצופים לרקוד (או לנגן/לשיר). כמובן שהצופים הם חלק מהטקס, אם תרצו, אבל תפקידם שונה בתכלית מזה של הפרפורמרים. כמה מאות שנים קדימה, והמחול העכשווי פרץ את המוסכמות והעיז להתנתק לא רק מהחיוּת שבמוסיקה, אלא ממוסיקה בכלל, נשען על פעימה פנימית, הנגינה השקטה של הכוריאוגרפיה.

והנה, חזרנו להווה. חם ולח, מחניק מכל הבחינות, ולמרות זאת ודווקא עכשיו – היצירה הבועטת של יסמין גודר ודקלה חוזרת לחיבור הקמאי של ריקוד-שירה-נגינה ואף מזמינה את הקהל להיות חלק (עוד על כך בהמשך).

*

המופע החל בטרם הקהל סיים להתיישב. חלק מהרקדניות כבר על הבמה, וחלק ביציע, ספק מתכוננות ספק מתבוננות בנו נכנסים בצד הלא-נכון של הכיסאות ומבקשים מכולם לקום תוך כדי גמגום “סליחה, סליחה”. הבמה מוכנה עם כלי נגינה רבים, מדרגות אל הלא-נודע, ומפל-טול עצום בגודלו. חלק מהרקדניות לבושות בבגדי גוף, וחלק בחצאיות טוטו צבעוניות, קורצות לרגע לעולמות ההתעמלות והבלט, אך מייצרות עולם ייחודי ושונה.

כשהאורות כבים הרקדניות מתקבצות במעגל נשי תוסס, ומשמיעות את קולן או יותר נכון את זעקתן. אני מרגישה שהזעקה בעצם מגיעה מתוכי, ויוצאת החוצה בדמותן. הן מאפשרות לעצמן להתמוגג, להישען זו על זו, למצוא קצב משותף של העברות משקל, מחווה פשוטה ומורכבת בו-זמנית. הן מביעות קינה כנה ועמוקה, מהדהדות את ההבנה שאבל ושמחה תלויים זה בזה, ומנכיחים זה את זה. תנועתן במעגל מזכירה לי את המונח tour de force (יצירת מופת), ואני מדמיינת שבמקור המונח נוצר משתי מילים: tour (מעגל) ו-force  (עוצמה). מעגל העוצמה, כמה מדויק לרגע הזה. כשאגיע הבייתה ואבדוק את האטימולוגיה, אגלה שזה לא בהכרח המקור, אבל הסיפור יפה ומתאים, ואם אין לנו סיפורים יפים להיאחז בהם, אז מה עוד נשאר?

דקלה נכנסת לבמה והכל מתעצם. היא תשיר את שירי האלבום הראשון שלה “אהבה מוסיקה”, לצד ויחד עם הרקדניות והנגנים. החיוּת של המוסיקה, הפעימה שחודרת אל הגוף ומתמזגת עם מחיאות הכפיים הסוערות ופעימות הלב מרקידה את הקהל מבפנים. כל אות ואות בשפה התנועתית של יסמין גודר מלאת הבעה, ויחד הן מייצרות משפטים ופסקאות מלאות רגש וסיפוריוּת. גם אם הכרתי חלק מהתנועות מיצירותיה הקודמות, עם מוסיקה אחרת או ללא מוסיקה כלל, השיבוץ לתוך המקצבים והעומקים של דקלה מאפשר לחגוג כל תנועה. אני מרגישה שהרקדניות הן בו-זמנית הן עצמן וגם קצת יסמין גודר. במילותיה של דקלה, הן “בוחרות להיות את כל האמת שבהן”, וזה כיף לראות איך אותה תנועה נראית שונה על כל אחת מהן. יחד עם זאת, בכל רגע נתון אני רואה את יסמין רוקדת על הבמה, מביעה את עצמה דרך גופן. קצת כמו אשלייה אופטית, הן מנכיחות את מי שהפעם לא נוכחת על הבמה איתן.

Photo Brigit Hupfeld

אני רוצה לספר לכם סוד, אבל אל תגלו לאף אחד: לא היכרתי את דקלה לפני כן. מעט נבוכה, ומאד סקרנית, כשבוע לפני המופע מצאתי את האלבום “אהבה מוסיקה” בספוטיפיי ושמתי פליי. מהשיר הראשון נשאבתי לתוך הסאונד החם והמיוחד מאד של קולה המכשף. המילים שלה נוגעות בלב העניין, והן מעטות. קצת כמו הייקו, הן משאירות הרבה לדמיון. המוסיקה שלה מרגשת אותי, ואני לא מאמינה לרגע שזה אלבום מלפני 25 שנים,  הוא כל כך עכשווי.

גם הקהל מרגיש את זה. אני מביטה מסביב ורואה את האנשים יושבים בקצה הכיסא, מרעידים רגל, מנענעים את הראש, מתופפים על החזה,  כה קרובים לקום ולרקוד יחד. ענת ועדיה, מרקדניות הלהקה, מזמינה באופן גלוי את הקהל להצטרף לרקוד בצד ולהיות חלק מהטקס. אבל משהו עדיין עצור. אולי זו הארכיטקטורה של אולם דלל, המייצרת הפרדה ברורה בין הפרפורמריות הרוקדות לבין הצופים היושבים, ואי הנוחות המדומיינת עם הצורך להקים שוב שורה שלמה של אנשים תוך כדי גמגום “סליחה, סליחה”. למעט קומץ צופים אמיץ וייחודי, שלא יכלו להכיל עוד את התנועה הנובעת מתוכם, רוב הקהל נשאר במקומותיהם (מסתמן שביציע זה היה קצת אחרת). ואולי זה גם אנחנו, שצריכים עוד קצת זמן להפשיר, להעיז, להיזכר שאנחנו חלק מהשבט. אני מדמיינת את המופע על במת מחול גדולה עם מעט מקומות ישיבה והרבה מקום לתנועה. חלל שיאפשר לחזון של המופע להתגשם במלואו: מחול, נגינה ושירה, וקהילה שנעה יחדיו.

ועוד קצת על מערכת היחסים בין המחול והמוסיקה: במופע “אהבה מוסיקה (עכשיו!)” ניכר כמה המוסיקה השפיעה על המחול, וכמה אנרגיה ועוצמה היא העניקה לכל רגע בכוריאוגרפיה. תהיתי אם גם המחול העניק דבר-מה למוסיקה בחזרה, או שהיא נשארה יציבה ואיתנה, בראש מגדל המוזות? משיחה עם יסמין גודר למדתי שבעקבות המפגש (המחודש) ביניהן, דקלה הקליטה עיבודים חדשים לשירי האלבום, ובדרכה שלה נתנה לזיכרון התנועה לפרוט על מיתרי קולה. במהלך המופע התרגשתי באופן מיוחד מרגעי המעבר בין השירים השונים, בהם המוסיקה לוקחת הפוגה קלה, והריקוד המשיך, רוכב על הגלים של מה שהיה ותיכף יהיה, ומאפשר מעבר רך וטבעי אל השיר הבא. זה קצת כמו המעבר משאיפה לנשיפה, ומנשיפה לשאיפה הבאה, שלרוב מתחבא מתחת לפני השטח, עד שמפנים אליו את מלוא תשומת הלב. התרגשתי לגלות שהמעברים בין השירים קיבלו יותר זמן ומקום בגרסה העכשווית של האלבום. גם אם המחול לא משאיר אחריו עקבות גשמיים, במילותיו של מרס קנינגהאם, זיכרון החוויה נחרט עמוק בתוכינו.

*

נסיים באהבה. קז’יסטוף קישלובסקי, אחד מבימאי קולנוע האהובים עליי, חיבר בסרט “כחול” את הרעיונות של “חופש” ו”אהבה”, קצת כמו שיר הנושא של אלבום הבכורה של דקלה. גיבורת הסרט ז’ולי אמונה על להלחין המנון לאיחודה של אירופה (Song for the Unification of Europe), במקום בעלה שנפטר באופן טראגי יחד עם בתה. תוך כדי שהיא בונה את חייה מחדש, לבנה אחר לבנה, היא מגלה בתוכה חופש אישי ואמנותי ליצור יצירת אמנות שהיא שלה. הטקסט ביוונית לקוח מתוך הברית החדשה, והוא מתאר מהי אהבה:

אילו ידעתי את כל השפות, אפילו את שפת מלאכי השמים, אך לא הייתה בי אהבה, הייתי מרעיש כמצלתיים. אילו ניתנה לי מתנת הנבואה ויכולתי לדעת את כל הסודות, אך לא הייתה בי אהבה, לא הועלתי מאומה. גם אם יעניק לי אלוהים אמונה רבה עד שאוכל לצוות על ההרים לזוז ממקומם, אולם אין בי אהבה, אין לי ערך רב ומוטב שאשתוק. אם אתן את כל רכושי לעניים, ואף אקריב את חיי למען המשיח והבשורה, אבל אין בי אהבה, אין כל ערך למעשי.

האהבה טובת-לב וסבלנית מאוד, אינה קנאית ואינה גאוותנית. האהבה אינה גסה ואינה אנוכית, אינה נוחה לכעוס ואינה נוחה להיעלב. האהבה מוותרת. היא אינה שומרת טינה ולא חושבת רעה על אחרים. האהבה אינה שמחה באי-צדק, אלא שמחה בצאת האמת לאור. (…)

 לסיכום, שלושה דברים יישארו לעולם: אמונה, תקווה ואהבה, והחשובה מכל היא האהבה.

(מתוך האיגרת לקורינתיים 1)

להקת יסמין גודר הציגה את אהבה מוסיקה (עכשיו!) ב18.7.2025 במרכז סוזן דלל.