אקדים ואומר שאני מאד אוהבת לצפות ביצירות בסטודיו. העיניים שלי מתענגות על גולמיות רכה של יצירה המוצגת בביתה, ללא עטיפה של הפקה גדולה ומתוחכמת. דלות האמצעים מאפשרת לאיכויות אחרות לבלוט ולגעת באופן יותר אינטימי וישיר בצופים. “חשוף בסטודיו” הוא דוגמא מופלאה לערב שכולל שתי יצירות שונות מאד שמדברות זו עם זו ומתחברות בצורה מופלאה: “הוראות הרכבה” של ניר וידן ו”שתיקת הסירנות” של תמר סופיה קיש. זהו ערב מסקרן ועשיר, שפועל על כל החושים ומראה מנעד רחב של יצירה מחולית עכשווית דרך שני סולואים מאת ובביצוע האמנים.

הוראות הרכבה / ניר וידן

ניר עומד עם הגב אלינו, לבוש בחולצה ומכנס קצר שחורים. הוא מסובב את ראשו מימין לשמאל במהירות הולכת ומתגברת; מה שנראה בהתחלה כפעולת קריאה של מילים בלתי נראות הופך במהרה לאקט עוצמתי של סירוב. תנועתו לעיתים מסונכרנת עם קצב מוסיקת הטכנו שמתנגנת ברקע, ולעיתים חורגת ממנה במכוון. התחלה חזקה ואמיצה – ה”כן” של קיום היצירה מתחיל בלצעוק את המילה “לא”. אני מרגישה שזה משקף באופן מדויק את הלך הרוח של חיינו כאן בשנים האחרונות. הסירוב הנחוש וטלטול הראש מצד לצד אינם הכחשה עיוורת אלא התנגדות פיזית איתנה, כשה”לא” משמש כמנוע מנוע רב עוצמה.

הטלטול מתגבר ומהירותו כבר מזמן חורגת מגבולות ה-bpm של הטראק. העיניים שלי לא מספיקות לפרש את הדימוי שמולי ונוצר קסם – אני רואה את אוזן ימין ואוזן שמאל של ניר בו זמנית בפרופיל. העיניים שלי מתעתעות בי, ומשקפות דימויים משונים ביותר – כאלה שאפשר למצוא בציוריו של פיקאסו ובייקון, המשלבים פרספקטיבות שונות בקנווס אחד, רק שכאן זה קורה מולי בזמן אמת. הטלטול ממשיך ומשתלט על כל גופו של ניר, מוריד אותו אל הריצפה, מסובב אותו, מוליך אותו במרחב כמעט בכניעה. טראנס או גירוש שדים, אם תרצו, שממשיך ליצור אשליות אופטיות ולאתגר את התפיסה שלי. השם “הוראות הרכבה” מניח שיש משהו מפורק אותו נרצה להרכיב – והנה כאן מולי, כבר בדקות הראשונות, אני רואה את ניר על סך חלקיו המופרדים והמובדלים, ללא היכולת לתפוס את השלם.

השקשוק דועך, ניר נעמד שוב עם הגב אלינו על רגליו הדקות והאיתנות באופן מפליא. אני מדמיינת את עצמי אחרי מהלך דומה, ומבינה שהסחרחורת הייתה מושכת אותי במהרה אל הריצפה, ולא בדרך חיננית. בתוך גופו השלדי והשברירי למראה יש עוצמה פנימית ומרכז יציב שמקבלים במה ברגע זה. ידיו של ניר מצטלבות מול גופו ופולשות אחת לתוך המרחב של השניה – יד שמאל למרחב מימין ויד ימין למרחב משמאל. הידיים מתגנבות למרחב הגבי, כאילו היו ידיים זרות, ומתחילות למשוך את החולצה כלפי מעלה ולחשוף את העור. עוד אשלייה אופטית שמציבה את שאלת הבעלות – של מי הידיים? איפה ניר, והאם הוא מסכים למהלך? וכיצד יתנגד אם לא? הידיים ממשיכות להרים את החולצה, חושפות את הגב ומכסות את הראש, שיישאר מכוסה עד סוף המופע (אחזור לזה בהמשך). תחושת אי-הנוחות מול הסצינה הולכת ומתעצמת כשאותן הידיים הזרות יורדות אל קו המותן ומורידות את גומי המכנס אל מתחת לגובה הישבן. לראות או לא לראות, להתבונן או להסיט מבט – אבל לאן? הבמה ריקה ולא מספקת פתחי מילוט. ניר לוכד אותנו במבוכה המשולבת בסקרנות, כשאותן הידיים מתחילות להניע את הישבנים והעיניים שלי שוב מתחילות להתבלבל, כשמה שמולי מאבד ממשמעותו הרגילה והופך לדבר-מה אחר, חדש. הישבן הערום נהיה חומר בידי היוצר, תרתי משמע, וממשיך לפרק את היכולת שלי לתפוס את מה שאני רואה באופן מלא וקוהרנטי.

אותן ידיים זרות פולשות לתוך המרחב שבין הרגליים, ומתחילות להניע את ניר בצעדים מדודים לאחור, תוך כדי קימור גבו. רגע שברירי, ארוטי ומטריד, ושוב אני תוהה – איפה ניר בתמונה והאם ידיו מקשיבות לו או בעלות עמדה משל עצמן? דימויי המלחמה והפלישה הגופנית לא מקלים על הצפייה במה שמשתקף מולי עיני. זהו רצף חזק ומטלטל ושוב אין לאן לברוח. אולי רק לעצום עיניים או לשים את החולצה על הראש בהזדהות עם האמן.

דרך מחקר תנועתי-ויזואלי ניר לוקח אותנו למסע אל הדרכים השונות לפרק את הצורה של גופו לצורות זרות, משונות, דימויים מוכרים וניתנים לשיום, כמו גם דימויים חדשים בעלי חוקים משל עצמם. התאורה הקרירה והסאונדטראק שיצרה תומר דמסקי מייצרים אווירה טעונה. דרכי ההזרה הן רבות ומגוונות, והן עובדות – אין כמעט רגע בו אני מרגישה שמה שאני רואה מולי זה אדם במובן המוכר של המילה. המחקר של ניר הוא בו-זמנית ארכיאולוגי ופוליטי, והוא עשוי ביד מיומנת ביותר.

 

תנועת הראש בתחילת המופע, הבחירה בבגדים השחורים כמו גם העיסוק בפירוק-העצמי – כל אלה לוקחים אותי בליל ברירה ליצירה הקאנונית של קסבייה לה רואה בשם Self Unfinished. קסבייה משתמש בבגדים השחורים כדי ליצור ריבוי משמעויות המשתנות במהירות מסחררת, וניתנות לזיהוי ולפרשנות באופן מיידי כפי שניתן לראות בקטע המצורף. ביצירה של ניר, למעט סצינות בודדות בהן זיהיתי שימוש בבגדים השחורים ככלי ליצירת משמעות, התחושה שלי היא שהם משמשים יותר ככלי למחוק מידע לא נחוץ, להסתיר ולהחביא את מה שלא צריך להיות בחזית.

 

היות והבגדים נשארים עליו למשך כל המופע, כשברובו החולצה נמצאת מעל הראש והמכנס מתחת לקו הישבן, שאלה שהתגנבה לראשי בתחילת הדרך הלכה והתעצמה ככל שהזמן עבר – למה בעצם הבגדים שם? האם יש כאן רצון להיחשף או שמא להתחבא, או אולי גם וגם? דמיוני הפורה מתחיל לצייר מולי מופע מקביל המתרחש בזמן המופע האמיתי, עם ההבדל הקטן שהיצירה מבוצעת כעת בעירום מלא. אולי זה נשמע כמו חלום מציצני מצד הכותבת, אך היא מצידה מרגישה שזה הדבר המתבקש ונובע מהיצירה עצמה. אם הגוף הוא חומר גלם נקי ופשוט, בעל מסה, מרקם, צבע, ומשקל, אין הבדל בין הישבן החשוף לעין המוסתרת – כולם שווים.

לפני כעשור, מצאתי ערימת עיתוני אופנה זרוקים באחד הרחובות לידי בתל אביב. אחד מהם היה המגזין  ACNE PAPER, כשאותו הגיליון הוקדש כל כולו למחקר של הגוף האנושי בצילום אמנות ואופנה. כתבה מרכזית בגיליון שמה זרקור על צלם אמריקאי בשם ביל דארג’ין, שצילומיו מזכירים את יצירתו של ניר באורח מפליא. גם הוא חוקר את אפשרויות הפירוק של הגוף האנושי, בשימוש מתוחכם בזוויות צילום ומנחי גוף מיוחדים של הדוגמנים. העירום של הגוף המצולם מתבקש וטבעי, כמעט הכרחי, כמו בפיסול וציור קלאסי.

היצירה המקבילה בראשי המשיכה להירקם מול עיני ואפשרה לי גם ליצור קשר עין עם האמן ולהרגיש. להרגיש את המבוכה, הבושה, הגאווה, ההסתרה והחשיפה האמיצה. המשכתי לצפות בשתי יצירות, אחת ממשית ואחת בדיונית. החומר התנועתי המוקפד והמדויק של ניר מרשים ביופיו, ומותאם ככפפה למידות גופו. כל עצם מביעה עולם שלם, וכל תנועה קטנה בעלת חשיבות. ועדיין, אם אני חושבת על השם – הוראות הרכבה – היה חסר לי הדבק לחבר את כל החלקים יחדיו. בשבילי כצופה הדבק הוא האנושי, הרגשי, הרך והמשותף, כמו האפשרות ליצור קשר עין גם אם זה לרגעים בודדים. אולי “הוראות הפירוק” הוא שם שתואם את חוויתי מהמופע – כיצירה מרתקת, שונה ועשויה ממיטב חומרי הגלם.

*

שתיקת הסירנות / תמר סופיה קיש

כל נסיון שלי לכתוב על העבודה באופן לינארי, דרך מילים שמצטרפות למילים ויוצרות משפטים ופסקאות, כשל;  הכישלון בעיני הוא עדות להצלחה של היוצרת המעוניינת לעסוק במתח בין הגוף החולף ותנועתו הלא-ניתנת-להגדרה לדימויו המוגדרים והמקובעים באמצעות פעולת הצילום והתיעוד. המילים רצו להתארגן בהיררכיה שונה הפעם, ואני נותנת להן דרור.

*

אדוות

כריות האצבעות פוגשות את המים, שפוגשות קרני האור, שפוגשות העיניים שלי

כמו שיר הייקו

מעט מילים הרבה רגש

תנועת האצבעות מניעה את הקיר שמולי, מפסלת בחומר הקשה מבלי להזיז לבנה

מבלי להזיע

כמעט.

גיגית המים השקופה מלאה למחצה, ואני תוהה אם תמר תצלול לתוכה בשלב כלשהו במופע

ואם יהיה כאן קסם או אשלייה אופטית לכל הפחות

נחכה ונראה.

*

המצלמה מוכנה, העדשה מכוונת, היא מתחילה לפלס את הזמן האינסופי למקטעים-מקטעים

כמו פצצה מתקתקת לוכדת רגעים בודדים מתוך הבליל

הכאוס

צלילייה – מטרונום אכזרי

בוררת מה נשאר בזיכרון

ומה הולך לאיבוד

בעולם האינסופי של רגעים שלא שמנו לב אליהם.

העולם האינסופי שמתקיים במקביל לחיים האמיתיים

אך אין אליו שביל גישה.

תמר בתנועה אימפולסיבית ורפטטיבית לצלילי המצלמה

הגוף שלה פוגש את הקרקע ברכות הנדרשת כדי להמשיך אך גם בעוצמה המהדהדת בעצמותיי

ואת זה אני בטוחה שהמצלמה פספסה.

איך נראית רכות?

*

אני רוצה לדעת איך ייראו הסטילס

אבל תראי, זה מולך, אומר לי קול פנימי

זה קורה כאן מולך, מה עוד את צריכה?

אבל אני מתה לדעת, האם בסוף המופע תהיה הקרנה? אולי נקבל מזכרות פולארויד? מרצ’נדייס עם רגעים נבחרים מתוך המופע?

האם הזיכרון שלי נופל מזה של המצלמה, או שאולי

אין לה זיכרון

כלל

*

תנועת הרקדנית בולעת את המרחב מסביבה, מונעת ממנוע פנימי בעוצמות גבוהות,

הדימויים היפים מתחלפים בקצב גבוה.

קערת מים הופכת להריון קצר-מאד

מתועד כמובן.

היא חוזרת לגיגית ואני תוהה אם זה לא מסוכן

המפגש של תנועתה שהיא חשמל טהור ומים

אבל זה בסדר.

השיער הרטוב והכבד מוביל תנועה גדולה

הפה הפעור עם הספיקר, רגע בעצם זה היה לפני, או שלא? המצלמה בטוח זוכרת.

הפה הפעור לרווחה, ומשמיע קול שאיננו שלה (לרוב), לעיתים נבלע מתוך תנועת גופה

דימוי מבריק ומרתק

קשת רחבה של הבעת פנים וגוף:

שילוב של הפתעה עם צעקה שקטה וכאב בלתי ניתן לתיאור

אני מצדיעה ללסתות שלה על התמדה להחזיק את הספיקר לאורך זמן

לא לפלוט בטעות

איזה מילה שלא במקום.

*

היא צוללת לתוך הגיגית

לא כמו שדמיינתי

כמו שהיא דמיינה

שערה הרטוב מוביל את התנועה במרחב

מושך אל הקיר

אדוות המים ניתזים לכל עבר,

הקיר הלבן משנה צבעיו

מתרכך

נכנע לכוח הזרימה

שאי אפשר לעצור.

“חשוף בסטודיו” – ערב משותף של ניר וידן ותמר סופיה קיש (שניהם התארחו כאמני רזידנסי בשנה החולפת בסטודיו של להקת יסמין גודר) התרחש ב25.9 ו26.9 בסטודיו של להקת יסמין גודר.