"חשוף על חלודה", יצירתה החדשה של יסמין גודר, היא כוריאוגרפיה מסעירת קרביים. היא מזקקת את תנועתה הייחודית בסחרחרה של תנודות, מקצבים, תחושות וצורות שנעשים להתגשמויות מוחשיות ומפתיעות של רגש נוכח עד כאב. פרויד הציע שכאב הוא תחושה גופנית שמתווכת בין פנים וחוץ. אולי בשל כך הכוריאוגרפיה נחווית ככואבת – כי היא מטשטשת את האבחנה בין השניים. הרגשות שהרקדניות חוות־מביעות לא בדיוק נובעים מן הפנים ולא בדיוק כפויים מבחוץ – הם עוברים ביניהן, מתפשטים ומתגלמים בגוף, בצורה, במתח בלתי ניתן להכחשה, שמפעיל גם את שרירי הליבה בקרב הצופים המתכווצים בכיסאם.

היצירה היא מופת של תנועה טהורה. טוב, אולי לא בדיוק טהורה, אלא דווקא חלודה, מזוהמת, נגועה, רוויה בחוויות שהוטבעו בגופן המנוסה של הרקדניות המופלאות: ענבל אלוני, ענת ועדיה, אילנה שרה קלייר בלסן, אופיר ינאי וגודר עצמה. רקדניות צעירות לא יכולות לרקוד כך, חשוף, בחיכוך עם המציאות, בנכונות לשוב ולפגוש במה שכבר חרט את רישומו על גופן והן מוסיפות להתחכך בו, להתפלש בו, ללא הגנות ובכנות מלאה. בעיקשות, בהתמדה, הן בוראות מרחב הקודם לזיהוי וקריאה בשם, עונג צרוף של תנועה דחוסה. זוהי חוויה קדם־לשונית עוקפת תודעה, חומקת מכל המשגה, שלופתת את הגוף כולו, אשר כורכת אותן ואת הצופים יחד לשעה.

כמו בציור של רותקו, הכוריאוגרפיה המופשטת מאפשרת השתקעות במצולות שנדמה שרק מתרחבות עוד ועוד. הבמה מוארת (בעיצוב עופר לאופר) בירוק וסגול, והיצירה מתחילה כשהרקדניות שעונות על הקירות, ורק ענבל אלוני ישובה במרכז הבמה, וסבה באיטיות אל הקהל.

בדומה למוזיקה המקורית של ליאור פינסקי, שבה צליל פריטה על מיתר יחיד חוזר על עצמו ובהדרגה נעשה למלודיה, הרקדניות חוזרות שוב ושוב על מחוות בודדות, אוספות אותן זו לזו, מלחימות הצלבה של הידיים לסיבוב של הגוף כולו, מצטרפות זו אל זו במחווה זהה ונפרדות. לרגעים, צורניות ברורה מתפרצת אל תוך מה שנחווה בדיעבד כתנודה בלתי מוגדרת, במין פיסוליות עזה, בתנועה מרוכזת, תמציתית; כמה מהרקדניות מניחות אמה על הרצפה, וטומנות את ראשן בגומץ המרפק, הברכיים ננעצות ברצפה, כפות הרגליים ניתקות ממנה. הן כמו מצטמצמות, מתכנסות אל תוך עצמן, אבל באורח פלא נוכחותן רק מתעצמת, נעשית דחוסה ומאיימת.

בהמשך, גלים של תנועה סוערת שוטפים את הבמה: הרקדניות קורסות, עולות ויורדות, נשכבות על צדן, יד ורגל משוועות מעלה, מתגלגלות אל הגב וקמות בחזרה, שועטות לפנים, כורעות אל הברכיים, מכות בירכיים. התנועה גולמית, גסה, אבל לא חסרת צורה. באסתטיקה של גודר שלטת הא־סימטריה, העווית, הבו־זמניות. היא מושתתת על שפה סתורה – כמו השיער על פני הרקדניות, כמו רגלן המצליבה מאחור – שמכילה בה בעת מתח ושחרור, תנועה וניגודה. הגו נשמט לפנים, תלוי מעל הירך, אבל כפות הידיים המאוגרפות דוחפות את הרצפה, שרירי הזרוע משתרגים כתוצאה מן ההקפדה על הזווית הישרה בינה ובין האמה, והרגל עולה מעלה, כמו נרקיס המגיח מן הביצה.

בביצוע אלכימי ממש, אגרוף הנתחב בפה פעור, אגודל המותח את צד הרקה, כפות ידיים הסוככות על הברכיים – הם מופעים מזוקקים של רגש המגולם בצורה, זוהרים כמו אבני חן שהרקדניות כורות מן המעמקים. במעשה צורפות, הכוריאוגרפיה שוזרת אותם יחד, באופן בלתי צפוי, סוער, משתנה תדיר – מלאכת מחשבת מרהיבה של מפגשים ופרידות, של תלות הדדית ותנועה עצמאית. הכוריאוגרפיה כמו מאפשרת לנו לראות מבעד למיקרוסקופ רב עוצמה בתנועה הרוחשת כל העת מתחת לפני השטח, והרקדניות, כמו תאים מתמזגים ומתפצלים, מדביקות זו את זו ברגש משותף.

הן מתגודדות יחד, רגע אחד נעשות לשונית אלמוגים בפינת הבמה, רגליים וזרועות מאריכות מעלה, מלחכות את האוויר. רגע אחר הן קורסות זו לתוך זה מבלי להפסיק לנוע, נשענות זו על זו, ידי האחת מגששות, מחליקות על פני האחרת, כמו מפלצת מרובת ראשים שתרה את הבמה. הן מתפצלות ונפגשות מחדש בשורה, בטור, באלכסון, במעגל שבמרכזו ידיהן הולכות ומסתבכות, אף פעם לא דבר אחד.

היצירה ממחישה כיצד רגשות נמצאים תמיד בתנועה, עוברים דרכנו ומניעים אותנו דרך הקרבה לאחרים, עוד בטרם ניתנו להם מילים. בסיום העבודה, כשהן נשענות זו על זו, הן משמיעות קול, ממלמלות, שרות הברות משונות, נותרות עדיין במרחב נטול שפה מילולית, שהגוף תופס בו מקום מרכזי, ולרגש עוד אין בו שם. האור יורד בהדרגה על מקהלת קולותיהן שמוסיפים לרעוד ולהדהד בקרב הצופים גם כשהאור כבר כבה. זוהי עבודה יפהפייה, שפונה ישירות אל הלב.

"חשוף על חלודה". כוריאוגרפיה: יסמין גודר. תיאטרון הבית ביפו. המופע הבא: 14.2