Photo by Vojtěch Brtnický

אפתח בוידוי אישי: כמעט לכל שוחר ושוחרת מחול יש את הזיכרון האישי שלו.ה מהפעם ההיא שבה ראה.תה יצירת מחול שעיצבה מחדש את תפיסתו.ה בנוגע לפוטנציאל הגלום בגוף הנע על גבי במה, או לכל הפחות המשיכה להדהד בו.ה שעות וימים אחרי שאחרונת התנועות נעצרה וגם ההדף הבלתי נראה שלה התמוסס באוויר. עבורי, זו הייתה “מתרגלים אמפתיה 3”, היצירה השלישית בסדרת “מתרגלים אמפתיה” של להקת המחול יסמין גודר, העבודה שבה גודר עלתה לבמה בגפה אחרי שיצרה יצירות קבוצתיות בלבד עבור להקתה במשך למעלה מעשרים שנה.

ארבע שנים חלפו מאז שראיתי את הסולו המהפנט שחתם טרילוגיה של עבודות שבה חקרה גודר את מושג האמפתיה באמצעות גישות קונספטואליות ומבנים כוריאוגרפיים שונים. למרות שמדובר בפרק זמן משמעותי, גם בעת כתיבת השורות הללו כשאני עוצמת את העיניים אני עדיין יכולה לראות את רעמת השיער הכסופה של גודר מיטלטלת מאחוריה כמו צליפת שוט כשהיא מבצעת פירואט en-dehors, כמעט מושלם, אבל אז פורעת בבת אחת את המחווה התנועתית הקלאסית, משבשת אותה לטובת אמירה משלה. גודר הסיטה את מרכז הכובד שלה, מוציאה את עצמה משיווי משקל במכוון, השליכה את הזרוע הארוכה שלה הצידה, מניחה לה להיטלטל בחופשיות, איגרפה אותה, הצליפה לעצמה בישבן, הישירה מבט לקהל, חייכה חיוך מתגרה שלא הגיע עד לעיניה מלאות התוגה ופתחה בריצה במעגלים כסוסה דוהרת במירוץ ללא מתחרים. אני חושבת שברגע ההוא הצלחתי להבין לעומק על מה מדברים כשאומרים שלאמנים גדולים יש טביעת אצבע משלהם, סגנון מובחן שמייחד אותם מאחרים, תנועות שאמנם שייכות ללקסיקון שכל הרקדנים.ות בקיאים.ות בו אך כשהם מבצעים אותן המחוות הללו הופכות לשלהם. מעבר לכך, אני זוכרת את ההתרשמות שפשתה בגוף שלי כשנוכחתי שהאישה שמתנועעת לפני היא התגלמות מזוקקת של אומץ. “כן, אפשר לרקוד ככה”, חשבתי – מותר להראות את המאמץ, להציב זה לצד זו את היופי ואת הקושי, את התשוקה שעולה על גדותיה ואת העובדה שלפעמים הנפש לא יכולה להכיל אותה. מותר, אפשר, כדאי להניח על הבמה בדידות ופגיעות, מיניות נשית שמדברת את הפגמים והאנושיות שלה  – שהרי הם אלו שהופכים אותה לכה זוהרת ועוצמתית.

קאט להווה. שבוע המחול הבינלאומי בירושלים; גודר ולהקתה – הפעם לצד גודר הרכב הרקדניות הפנטסטיות כלל את ענת ועדיה, אילנה שרה קלייר בלסן, אופיר ינאי וענבל אלוני – מעלות בבכורה במרכז מחול שלם את העבודה החדשה “חשוף על חלודה”.  העיניים שלי סורקות את הבמה בזריזות, מחפשות את דמותה של גודר ומאתרות אותה. גם כשהיא כורעת, ראשה שמוט בין ברכיה, קשה לפספס את אותה. אני תוהה איזה סיפור היא תספר לי הפעם.

בין בכי עמוק לשאגת קרב
המופע מתחיל כאשר חמש הרקדניות פזורות בחלל. עטויות במכנסיים הדוקים זוהרים בגוונים כסופים ובחולצות צמודות ומנצנצות, הן נראות קצת כמו חייזריות מלאות חן ומזכירות לרגע את דמותו של הזמר דיוויד בואי בקליפים מהאלבום האלמותי שלו משנת 1972, The Rise and Fall of Ziggy Stardust. אך בניגוד לבואי, שחגג נוכחות בימתית אנדרוגינית, החמש מקרינות בעוצמתיות מובהקת את היותן נשים. כעת הנשים הללו ניצבות במנחים שפופים ומתחילות לבקוע מבין הצללים שיוצרת התאורה המעומעמת, נגלות ומתקדמות בצעדים מקוטעים, כמעט רובוטיים, בתגובה לצלילי הפסקול הצורמניים, החוצניים משהו. כבר מתמונת הפתיחה הזו  ברור לי שהפעם גודר לא מזמינה אותנו למסיבה כמו ב”אהבה מוסיקה (עכשיו!)”, המופע הקודם של להקתה שנוצר בשיתוף פעולה עם הזמרת דקלה והיה מפגן ראווה של אנרגיה נשית מתפרצת וחושנית. היא גם לא מתכנסת פנימה באותה שבריריות שאפיינה את “מתרגלים אמפתיה 3”. לא, הפעם גודר מכניסה אותנו בשערי השאול, עמוק לתוך עולם תעתועים של קינה נשית. במשך השעה הקרובה היא וארבעת הרקדניות שלה ינווטו בעולם הצללים הזה, מעבירות את עצמן ואותנו מסע מפרך, שמכאיב אך מחיה לצפות בו. מכאיב מפני שהכאב שהן אוצרות בתווי פניהן ובתנועותיהן הנחושות הוא אמנם לא מילולי או נרטיבי, אך הוא לא באמת שייך לחלל החיצון, לסיפור מיתי או כזה שנעוץ בבדיון. מכאיב מפני שגודר למעשה מציבה לנו מראה לכאב שלנו, למאבק שלנו לשרוד, להתקדם, לעבד, להתמודד עם שברי המציאות הגיהינומית של השנים האחרונות. מחיה משום שאם יש להן סיכוי לנוע, אז אולי גם לנו יש סיכוי לחלום שיום אחד נחלים.

הניסיון לאתר את התנועות ה”גודריות”, את המחוות הפתאומיות, שמשלבות פיסוליות ותנופה גם יחד, לא מכזיב. לאורך כל העבודה, הד.נ.א של היוצרת מקודד היטב בכל התרחשות, ולו המינורית ביותר: הרקדנית ענבל אלוני מתחילה משפט תנועתי בארשת פנים מכורכמת שכמו משפיעה על כל הגוף, שנראה כאילו הוא קרוע בין הרצון להיכנע לבכי עמוק לבין צורך קמאי לפרוץ בשאגת קרב – ברכיים מתנדנדות, רכות, פלג גוף תחתון שכמו מייחל להישמט, כמעט פסיבי, לעומת זרועות שנשלחות בפראות לטבול באוויר ואז קופאות בנוקשות, עד שהאצבעות רוטטות, מתפתלות ממאמץ, שולחות פרץ חד של אנרגיה שמניע את כל הגוף הלאה. לפרקים, היא ושלוש הרקדניות האחרות נראות ממש כמו וריאציות של גודר עצמה כשהן מטלטלות את גפיהן באוויר ואז בבת אחת קורסות לקרקע, מניחות לכפות הידיים המאוגרפות שלהן לפגוש אותה ומתקדמות על מפרקי האצבעות כחיות טרף המשחרות לקרב.

הדימיון שלהן לגודר, או זו לזו, מתחזק בשל העובדה שהיצירה בנויה מרצפים רפטטיביים שמבוצעים ביוניסון (גם כשלפתע אחת הרקדניות מחליפה חזית, או מנתקת קשר עין ומגע עם חברותיה). לצד זאת, גודר משכילה לאפשר לפרפורמריות שלה לשמור על הייחוד האינדיבידואלי שלהן, ולפרש את השפה התנועתית שלה באמצעותו. כך, למשל, גם כשהיא פוערת את פיה וחושפת שיניים משל הייתה לביאה המתכוננת לזנק על הטרף שלה ואז בבת אחת תוחבת אגרוף בין הלסתות ונוזלת לרצפה כאילו רגליה קיבלו פקודה פתאומית לקרוס תחתיה, הרקדנית אופיר ינאי עדיין שומרת על הקווים האלגנטיים והארוכים שלה, על העדינות האינהרנטית לתנועותיה. כאשר ענת ועדיה מרימה זרוע ומשוטטת איתה אל מצחה, מפשקת עליו את אצבעותיה במחווה עדינה ובתיאום מושלם עם האחרות – כאילו היו כולן ניצולות של ספינה טרופה המסמנות בקוד סמוי, הידוע רק להן, שהן מחכות להושעה – היא עדיין רוטטת מרוב האנרגיה הפראית הייחודית לה. כל הרקדניות מתהדרות ברעמת שיער פזור, פרוע, שנגרר בכבדות על פניהן או מתנופף סביבן כשהן מסתחררות ומשווה להן מראה של בתולות ים שנישאות על גבי נחשולי התנועה האימתניים החולפים בגופן, אך קל לזהות את הרעמה הספציפית של אילנה בלסן, שיש בתנועות הראש ובהנפות הרגליים האינסופיות שלה מן הקסם ההדור של אמזונה גאה.

שירת הסירנות
כנראה לא סתם עלה בדעתי הדימוי של בנות ים. הכוריאוגרפיה של “חשוף על חלודה” נשענת על מבנים מעגליים של נפילה והתרוממות, כמו לא מאפשרת לרקדניות להיוותר יציבות על רגליהן במשך זמן רב, כאילו הן מנסות לנווט את דרכן בלב ים סוער. רגע אחד הן נשענות על קרסוליהן כעל יתדות ומנפנפות בזרועותיהן כבתנועת סבסבת, וברגע הבא הגו שלהן כבר מוביל אותן להשתרעות על הרצפה, שם הן לופתות ידיים, כמו אחיות לקרב השואבות עוצמה זו מזו. רגע אחד ידיהן מטאטאות את הרצפה, כמריונטות שנותקו מהכבלים האוחזים בהן, וברגע הבא רגל שמזדקרת אל התקרה שולחת גל אל עמוד השדרה שמזדקף לעמידה על רגל אחת. שוב ושוב הן קמות, נופלות, מתעלות ובכל זאת שורדות. כשאני צופה בהן נאבקות כך אני חושבת על המאבק המיטונימי לקיום שלנו, הנשים, ובכלל על כל הנשים שזוועות המלחמה טלטלו אותן בשנתיים האחרונות בישראל ובעזה, לא מותירות לנו קרקע יציבה להיאחז בה.

רק בתום היצירה (זהירות, ספוילר), מגיעה סוף סוף הפוגה מנחמת. לאורו של פנס המשרטט כדור ירחי יפהפה על הקיר האחורי באולם של מחול שלם, הרקדניות מתאספות אחרי שסופת התנועה שלחה אותן לכל עבר. גפיהן נכרכים והן נעשות דבוקה אנושית-נשית אחת, שמתנדנדת מצד לצד כאונייה בלב הים. הן מתחילות לשיר מעין כוראל נטול מילים, במשך רגע ארוך שנעשה מצמרר כשקולותיהן מתעקשים להמשיך ולהתנגן גם כשהאורות כבים. כשאני מאזינה להן אני נזכרת בסירנות מהמיתולוגיה היוונית, אותן יצורים מיתיים ששכנו על איים סלעיים בים אשר כוחן היה נעוץ בקולן. שירתן הייתה כה מפתה, עד שכל מלח ששמע אותה איבד את דעתו, ניווט ישר אל עבר הסלעים ומצא את מותו בטביעה. שירת הסירנות הייתה למעשה מוות מתוק ובלתי נמנע.

כששירתן של הרקדניות דוממת וצלילי מחיאות הכפיים ממלאים את האולם, עולה בדעתי שירה של המשוררת אדריאן ריץ’, “צלילה אל שברי האונייה” (1973):
“יֵשׁ סֻלָּם… אֲנִי יוֹרֶדֶת… וְאֵין אִישׁ שֶׁיַּגִּיד לִי מָתַי הָאוֹקְיָנוֹס יַתְחִיל.

תְּחִלָּה הָאֲוִיר כָּחֹל וְאַחַר כָּךְ הוּא כָּחֹל יוֹתֵר וְאַחַר כָּךְ יָרֹק וְאַחַר כָּךְ שָׁחֹר. אֲנִי מִתְעַלֶּפֶת וְעִם זֹאת הַמַּסֵּכָה שֶׁלִּי עַזָּה, הִיא מְמַלֵּאת אֶת דָּמִי בְּכֹחַ. הַיָּם הוּא סִפּוּר אַחֵר. הַיָּם אֵינוֹ עִנְיָן שֶׁל כֹּחַ. עָלַי לִלְמֹד לְבַד לְהָנִיעַ אֶת גּוּפִי בְּלִי לְהַפְעִיל כֹּחַ בְּתוֹךְ הַיְּסוֹד הֶעָמֹק.

בָּאתִי לַחְקֹר אֶת שִׁבְרֵי הָאוֹנִיָּה. הַמִּלִּים הֵן מַטָּרוֹת. הַמִּלִּים הֵן מַפּוֹת. בָּאתִי לִרְאוֹת אֶת הַנֵּזֶק שֶׁנַּעֲשָׂה וְאֶת הָאוֹצָרוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ. הַדָּבָר שֶׁלְּשֵׁמו בָּאתִי: שִׁבְרֵי הָאוֹנִיָּה וְלֹא סִפּוּר שִׁבְרֵי הָאוֹנִיָּה. הַדָּבָר עַצְמוֹ וְלֹא הַמִּיתוֹס. הַפָּנִים הַטְּבוּעוֹת שֶׁתָּמִיד מַבִּיטוֹת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.

זֶה הַמָּקוֹם”. (תרגום שלי לעברית מן המקור באנגלית)

אני מבינה שאצל גודר, הסירנות-רקדניות הן לא יצורים ממיתים; ההפך הוא הנכון. אמנם קולן ותנועתן מטלטלים, אך רק מפני שהם מוסרים לנו עדות על עוצמת הכאב והתעוזה הנדרשים מאיתנו לאורך החיים. אולי זהו סוד העוצמה הלופתת של הפרקטיקה של גודר. בדומה לריץ’, היא מתעקשת לראות הן את הנזק ואת האוצרות, להנכיח את השבר בגוף שוב ושוב, את “שברי האונייה ולא סיפור שברי האונייה. הדבר עצמו ולא המיתוס”.

להקת יסמין גודר הציגה את ׳חשוף על חלודה׳ ב9.12.2025 במסגרת פסטיבלשבוע מחול הבינלאומי של מרכז מחול שלם.