חזרה תרחישי הלב – המשמעות והערך של הופעה לפני קהל ב"קהילה בתנועה"
- יעל ברקאי 01.08.2024
תרחישי הלב – המשמעות והערך של הופעה לפני קהל ב"קהילה בתנועה"
בשנת 2015 יסמין גודר יצרה קשר עם תיאטרון פרייבורג בגרמניה, בפרויקט של רקדנים וכוריאוגרפים מקצועיים. הם נפגשו עם מדענים ורופאים, וביחד עם אנשים המתמודדים עם פרקינסון מישראל וגרמניה החלו לחקור יכולות תנועה והפרעות בתנועה. לאחר שנת מחקר התפתחה "קהילה בתנועה" – פרויקט ביוזמת ובהנהלת להקת יסמין גודר, בתמיכת משרד התרבות. מטרתו לאפשר למתמודדים במחלת פרקינסון הזדמנות להיפגש, להתנסות, ליצור וליהנות מחוויית העולם של המחול העכשווי המתפתח בארץ.
במהלך חודשי פברואר–מרץ 2024 עלה המופע "תרחישי הלב" במרכז מנדל לשלוש הופעות, אשר הורכבו משתי עבודות: "פעם" מאת ג'ני בירגר, ו**"תרחישי הלב"** מאת סיגל ברגמן.
השתתפו במופע: אבי אלחדף, אבי שמאי, אסתי לוי, אתל גוטמן, גרשון מוגלינר, גלי קינקולקין, דיטה דר, דניאל שיטרית, הלל אביצור, זהר עופר, חיה שלום, טל נווה, יעל איטקין, יעל ברקאי, יעל חזקיה, לילך לוי, מזל יהב, מיכל ריינר, מירה שגיב, עמרי דמירל, רבקלה ברשק, רבקה מימון, רותי רבניצקי, רינה פינצ'ובר, רפי אלדור ושרון קרבל.
במהלך העבודה על הפרויקט החלטתי לחקור את נושא משמעות ההופעה ב"קהילה בתנועה". ראיינתי את המורות הכוריאוגרפיות של המופע, כמה מהמתמודדים במחלת הפרקינסון וכמה מתנדבים. את רוב המרואיינים ראיינתי פנים אל פנים ואת החלק הקטן בטלפון. מחלק מהמרואיינים ביקשתי, אחרי הריאיון, לשכתב את הריאיון, ומכולם ביקשתי וקיבלתי אישור לפרסום. שתי מרואיינות נתנו לי רשות לצטט אותן ללא אזכור שמן.
החוויה שלי כמתנדבת ב"קהילה בתנועה"
קשר ארוך שנים מחבר אותי ל"קהילה בתנועה". למתמודדים עם מחלת הפרקינסון ישנם קשיים מורכבים בתנועה, בשיווי משקל, בקואורדינציה, ביציבה ובהתארגנות במרחב, נוקשות, קיפאון, רעד ותנועות בלתי נשלטות, וכן כאבים עזים במקומות שונים בגוף. חוויית הגוף דורשת כוחות נפש כדי להמשיך ולמצוא את התחושה הנעימה בעזרת המוזיקה, התנועה והקשר ביניהן.
במהלך השנים שמרתי על קשר עם הקהילה, גם כשלא לקחתי חלק פעיל במפגשים. הגישה של המורים בפרויקט קרובה מאוד לגישה שלי כמורה למחול וכמטפלת בתנועה – גישה של יצירת אווירת ביטחון, עידוד ליצירה, להבעה ולאלתור, כמו גם עבודה על עצמנו ועל תקשורת עם האחר דרך תנועה. ראיתי שאני יכולה לבוא עם האנרגיה החיובית שלי לחברים בקהילה, לעודד ולעזור.
לאחר אירועי השבעה באוקטובר הצטרפתי לשיעורים בזום. כשהקהילה חזרה לעבוד בסטודיו היה עליי לבחור האם להמשיך בקשר הזה. ההערכה הגדולה לעבודה במחול עם אנשים שיש להם מוגבלות בתנועה, יחד עם הקושי האישי שלי בתנועה, שמתבטא בצליעה וקושי בהליכה, עזרו לי להתגבר על קשיים טכניים ולהצטרף לשיעורים בסטודיו. אני מקבלת השראה מהמתמודדים ומרגישה שהתרומה הדדית.
צריך לזכור שכל האירוע הזה התרחש בימים הקשים שלאחר השבעה באוקטובר. מסביב היו כל כך הרבה עצב, כעס ודאגה, ולכולנו היה צורך להתכנס לעשייה משותפת שתיטיב עמנו. באותן שעות שהיינו בשיעורים יכולנו להתרחק מהחוויה הקשה ולשהות לגמרי בעולם אחר. בשבילי זו הייתה מתנה גדולה.
על אף שלא רציתי להשתתף בהופעה, העניין שלי בקהילה גרם לי לחזור ולהתחייב להופעות, שהן חלק מהתפיסה של "קהילה בתנועה". מצאתי את עצמי משתתפת פעמיים בשבוע בשיעורים, שמתוכם יפותחו שני קטעי מחול למופע.
ככל שהתקרבנו למועד ההופעות עלו חששות – מה יקרה אם לא נזכור את התנועות או שנתבלבל. המורות הרגיעו אותנו: "יהיה בסדר, גם אנחנו נרקוד איתכם בהופעה, ואפילו נוכל להנחות בשידור חי."
חיפשתי תשובה לחידה האמיתית שעניינה אותי: מהי החשיבות בהופעה על במה, ומה ההופעה עצמה נותנת למשתתפים בה?
המשמעות והערך ביצירת מחול למופע עם המתמודדים במחלת הפרקינסון
על פי זהר אשל עכו, מנהלת להקת יסמין גודר, המשתתפים מגיעים ממגוון סיבות, ביניהן ההזדמנות להכיר מתמודדים אחרים ומתנדבים. לדבריהם, לא מתייחסים אליהם כאל חולים, אלא כאל מתמודדים עם מחלת הפרקינסון, ורבים מהם שמחים להופיע בפני קהל על במה עם תאורה ותפאורה מקצועיות, כשהם מרגישים כרקדנים ושחקנים לכל דבר.
במהלך העבודה הם מגלים שהם מסוגלים ליותר ממה שחשבו. המשתתפים גאים להראות את כישרונותיהם ואת השיפור ביכולות הגופניות שלהם בפני בני המשפחה והחברים. הנכדים רואים בהופעה את הסבא או הסבתא על במה מקצועית, והמופיעים מרגישים שגם הנכדים גאים בהם ומעריכים את המאמצים ואת תוצאות התהליך. זהו תהליך המקרב בין הדורות.
אשל עכו מספרת כי הפרויקט מוגבל ל־15 משתתפים בלבד, משום שחשוב שכל משתתף יקבל את מירב תשומת הלב. לדבריה:
"אנחנו מעניקים למתמודדים עם מחלת הפרקינסון חום ואהבה, וכמובן במה לביטוי עצמי, הכלה וביטחון."
עוד היא מוסיפה כי היו רוצים שבעתיד, במסגרת הפרויקט, המשתתפים ייפגשו גם עם תלמידי בתי ספר, מתוך מחשבה שהמפגש עם מתמודדים ילמד את הילדים לראות את האחר בצורה שונה מזו שהכירו.
במה מאפשרת להרגיש
תהליך היצירה של המופע "תרחישי הלב" התחיל שבועות ספורים לפני השבעה באוקטובר ונמשך עד תחילת מרץ 2024.
לדברי סיגל ברגמן, כוריאוגרפית, מורה למחול ולטכניקת אלכסנדר:
"אלו היו זמנים ששאבו לייאוש, ודווקא המחויבות להוביל קבוצה בתהליך יצירתי נתנה לי אישית עוגן שבועי של שותפות, דרך חיבור לקהילה, לגוף ולדמיון."
במה מאפשרת להרגיש
תהליך בניית העבודה היה דומה לתהליכי יצירה אחרים שלי. הוא התחיל בתחושה אמורפית לגבי רגש וסוג של שותפות שהייתי מעוניינת ליצור, ותוך כדי מצאתי את המבנה שאִפשר את זה. התהליך חייב את המשתתפים להיות חשופים יותר והפגיש את כולנו עם יצירתיות ואנושיות אחד של השני ברמה מעט עמוקה יותר מאשר בשיעורים הרגילים.
ברגמן משתפת כי:
"לאחר השבעה באוקטובר נתקלתי במדיטציית הלב של אושו – רצף פשוט וחזרתי של צעדים ומחוות ידיים, ששרטטו מסלולים מהלב לכיוונים שונים. הפעולה הפשוטה הזו הפכה למרכז העבודה, והרגישה רלוונטית מתמיד."
היא העלתה לראש תהיות כמו: "מה אנחנו רוצים לקרב לליבנו ומה רוצים להרחיק ממנו? איך מביעים את זה בתנועה?"
לדבריה:
"גיליתי שהחזרה על מבנה ברור וארכיטיפי עוררה עניין ואפשרות לבנות שכבות ידע, והמשתתפים חוו את היכולת ליצור מורכבות תנועתית תוך הסתמכות על זיכרון גופני לא מודע. הרבה פעמים משתתפים אמרו שהם לא זוכרים דבר, אבל כאשר נוגנה המוזיקה – הגוף זכר."
כדי להסיר לגמרי את החשש לשכוח את הרצף התנועתי, החליטה מראש לרקוד בעבודה וליצור סימנים מוסכמים לשינויים בין הפרקים.
לדבריה, כשמופיעים נוצר קסם שלא מתקיים ללא הקהל. המשתתפים עשו בהופעות דברים שנראו להם בלתי אפשריים לפני ההופעה. לדוגמה, במהלך אחת ההופעות, משתתף שבדרך כלל רקד בישיבה קם ורקד על רגליו עד סוף היצירה.
ברגמן מדגישה:
"במה מאפשרת למופיעים להרגיש מיוחדים. החוויה יצרה תחושה של הישג משותף וקִרבה בין כולנו. למרות שאני עובדת הרבה שנים עם קהילת הפרקינסון, לאחר תהליך היצירה המשותף אני מרגישה שאני מכירה אותם יותר טוב, והם אותי."
"היו לי ימים קשים, אבל המפגש עם הקהילה הבהיר שיש משמעות למעשים שלי"
ג'ני בירגר, כוריאוגרפית, רקדנית ומורה ליוגה ותנועה, יצרה את העבודה "פעם".
היא מספרת כי בשיעורים שהעבירה למשתתפים הנושא המרכזי היה מחול ומוזיקה במערב אפריקה, והשיעורים התבססו על תיפוף אפריקני.
"רצינו 'אנרגיה מרימה'. לאחר השבעה באוקטובר השתנו רגשותינו, אולם אני התעקשתי להמשיך. התהליך הפך לטקס מחיה. קיום המופע בעתיד – הלא־נודע אך הוודאי – אסף את האנרגיות של כולנו וליבה את האש הנפשית."
היה לה חשוב להשתמש במה שהגיע מהמשתתפים עצמם.
אסתי הציעה להכין אביזר – וכך נוצר דימוי האש.
מיכל הציעה להביא תכשיטים – וכך כולנו הרגשנו את הטקסיות של הערב.
דיתה הביאה מיוזמתה אגדה אפריקנית שתרגמה בעבר, וכך נולד הרעיון לשלב סיפור בתוך מבנה המופע.
המתנדבות עזרו לעגן את המבנה, הסדר והצורה המרחבית – יסודות חשובים שאפשרו גם את האלתור.
לדבריה:
"בהצגה המרחב הופך למוגדר – אלמנט חדש עבור כולם. אנו לא רגילים לחשוב שהמיקום של המשתתף יוצר משמעות."
בירגר משתפת:
"אני מאמינה שרוקדים בשביל לחיות, אבל בימים מסוימים קשה לי יותר לדבוק באמונה הזו, כשקולות פנימיים שואלים: 'מה באמת? לרקוד? מה כבר את עושה? מה הערך והתרומה שלך בעולם? יש רופאים, יש לוחמות, יש אנשים שמצילים אנשים…' המפגש עם קהילת הפרקינסון הבהיר לי מחדש שיש משמעות למעשים שלי."
לדבריה, יצירת מחול עם אפשרות להופיע עבור אנשים עם פרקינסון היא הזדמנות עבורם להיחשף, גם כאשר אינם יודעים באיזה מצב פיזי או רגשי יהיו באותו יום.
המופע מעניק במה לחוזקות ולחולשות האנושיות שלהם, כמו של כולנו.
הוא נותן מקום לפחד, להתרגשות ולחוסר הביטחון.
המופע אינו נשען על היכולת של אדם לבצע פעולה מסוימת, אלא מעניק לו את ההזדמנות להיות נוכח ברגע.
לדבריה, זוהי אלטרנטיבה אמיצה למופעי מחול "סטנדרטיים", הנשענים על היכולות הפיזיות, הוורבליות והרגשיות של המשתתפים.
"פעם הייתי מדען, היום אני רקדן"
טל נוה, אמנית פרפורמנס, מורה ומנהלת הפרויקט, משתפת:
"הפרויקט כולו הוא צלילה לתהליך משותף. ישנה אחריות קבוצתית ואלמנט של חשיפה. בהכנות למופע מתרגלים ולומדים עבודת אנסמבל. זה כמו לפתח טכניקה או שריר נוסף. ככל שמתרגלים זאת יותר, כך זה נהיה קל ומהנה יותר."
לדבריה:
"אנחנו יוצרים מקום שבו לא שופטים את היכולות של האדם, אלא מפגישים בין גופים ויכולות שונות יחד."
תרגול המופע על במות מקצועיות מביא איתו חגיגיות וריגוש, כאשר מזמינים חברים ואורחים והופכים לרגע לחלק מהקהילה המופלאה הזו.
המשתתפים לעיתים משנים את התדמית, הדעות והתפיסה של אחרים עליהם – וגם את תפיסתם שלהם על עצמם.
השיעורים והמופע עוזרים להעז לעשות דברים שלא עושים בדרך כלל.
אחד המשתתפים בפרויקט, אבי שמאי, אמר לאחר המופע:
"פעם הייתי מדען, ועכשיו אני רקדן."
משהו חדש הגיע לחייו ואִפשר לו לחלום רחוק – בכל גיל ובכל מצב.
"החברים מוצאים מחדש את הכוח לבנות ולהתבונן"
ענת בר, חברת צוות ההיגוי ורכזת ההתנדבות ב"קהילה בתנועה", מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית, מספרת שבשנת 2019 עלה לראשונה הרעיון לקדם תהליך של עבודת מחול והופעה במסגרת הפרויקט.
לדבריה:
"המחשבה הגיעה מתוך תחושת המחויבות וההנאה מהשיעורים שראינו אצל המשתתפים, ומתוך הרצון לאפשר עבודה רציפה ומשמעותית מול מטרה אישית וקבוצתית מאתגרת ומעצימה."
מאז המופע הראשון, "אם יוצאים מגיעים", מקדישים חלק משמעותי מהשיעורים ליצירת עבודת מחול.
לדבריה:
"הקבוצה שלנו ב'קהילה בתנועה' עוברת תהליך ונעשית לסביבה טובה עבור חבריה, שעוברים בעצמם תהליך כפרטים. הם מגלים לא רק את השפעת האחרים עליהם, אלא גם את השפעתם שלהם על החברים. הם מוצאים מחדש את הכוח לבנות ולהתבונן, את היכולת לשחק ולהשתנות, ולגלות את התקווה."
עינב רוזוליו, אחת מהמורות בפרויקט, משתפת כי אינה מרגישה צורך "לשכנע" את המשתתפים בחשיבות המופע כחלק מהפרויקט.
להפך – בעיניה חשוב לשמור על מסגרת פתוחה ומאפשרת גם עבור מי שאינם מעוניינים להופיע.
לדבריה, זהו תהליך שבאמצעותו מתפתחת הקבוצה לאורך השנים – הן במישור הבין־אישי והקהילתי והן במישור האמנותי־פרפורמטיבי.
לראות את המשתתפים גאים ביכולותיהם וביצירה שאליה הגיעו, ומזמינים בני משפחה וחברים – הוא עבורה אושר גדול, במיוחד לנוכח המגבלות התנועתיות.
ניר וידן – מורה למחול ורקדן
ניר וידן, רקדן ומורה למחול בפרויקט, נזכר כיצד גיא הגלר, שריכז בזמנו את הפרויקט, הדריך אותו:
"להשתתף בשיעורים ולא לגונן על המתמודדים. לא לשנות את התנועה שלי בשביל הפרטנרים, אלא לשים לב ליציבה ולהתייחס לחברי הקבוצה באופן שוויוני. לא לחפש את המגבלות ואת התוויות שיש למחלה, אלא להתייחס אל כולם – רקדנים ומתמודדים – כגופים מעניינים, ולהתמקד בחלק היצירתי."
בהמשך, ההיכרות האישית עם כל אחד מהמשתתפים חשפה בפניו את עולמם, וההתמודדות עם הפרקינסון הפכה למשנית.
לדבריו:
"עניינה אותי הגישה של יסמין ביחס לגוף הרוקד. לא צריך גוף וירטואוזי. יש עניין בתנועה האנושית ובמפגש, באופן בלתי תלוי. גם אני כרקדן התחברתי לגישה הזאת, כי לא למדתי ריקוד מקצועי בגיל צעיר והתמודדתי עם מגבלות גופניות."
"הריקוד מאפשר לי להתמסר ולהיות פחות דרוכה"
צ', יועצת חינוכית לשעבר וכותבת שירים, המתמודדת עם מחלת הפרקינסון, משתפת:
"יש בגוף התדרדרות בכל הפרמטרים. כשאני יושבת יש לי טיקים, יש בגוף נוקשות, אי־שקט כל הזמן. אני אף פעם לא מרגישה ממש טוב."
לדבריה, היא מרגישה את הגוף פחות בזמן עשייה.
"בריקוד שחוזר על עצמו אני מרגישה פחות מאותגרת ודרוכה ויכולה להתמסר ולעשות מה שנעים. בתנועה יש חלקים שמשתחררים, כי כל הזמן רוקדים."
היא מוסיפה:
"לפעמים אני מרגישה כמו עלה נידף ברוח. אם רק יגעו בי – אני אפול. למחלה יש קצב משלה. היא עצמאית ולא מושפעת מכלום."
לדבריה, העבודה עם סיגל ברגמן, שהתבססה על חזרתיות ומדיטציה תנועתית, העניקה לה ביטחון ושליטה.
היא גם נהנתה לראות את הרקדנים עונדים את התכשיטים שיצרה במשך השנים.
ר', מתמודדת נוספת, שעיצבה בעבר מטבחים וניהלה עסק עצמאי, מספרת:
"אני מאוד אוהבת לאלתר בריקוד. כשיש מוזיקה אני רוצה לרקוד."
לדבריה, הגוף כואב בדרך כלל, אך זהו כאב מסוג אחר.
בתחילה חשבה שהעבודות אינן טובות דיין כדי להופיע, אך לאחר ההופעה העריכה מחדש את מה שעשו, והדבר חיזק את רצונה לשמור על אורח חיים בריא.
יעל איטקין, מורה לאמנות בעבר ורפלקסולוגית, מספרת:
"מקבלים אותי כמו שאני."
לדבריה, השיעורים מאפשרים לפרק את הנוקשות שבגוף ולחוש שחרור, יותר מאשר בשיעורי התעמלות.
"כאן אני מסוגלת לרקוד, פשוטו כמשמעו, דבר שאיני מסוגלת במסגרות אחרות."
היא מדגישה את חשיבות ההרפיה בתחילת כל שיעור, שמאפשרת לה להמשיך ולעבוד למרות הקשיים בגוף.
על ההופעה היא אומרת:
"הפעם הייתה לי חוויה גדולה יותר לראות את ההופעה מהצד של הצופים ולא כמשתתפת. כשרואים מהקהל מגלים שתנועות פשוטות יוצרות קומפוזיציה ויחסים שלא רואים מתוך הריקוד עצמו."
"מאז שהגעתי ל'קהילה בתנועה' – משהו בי נפתח"
אסתי לוי, מורה לאמנות לשעבר ואמנית פלסטית, משתפת:
"הידיים שלי היו הדבר החשוב ביותר במקצועי."
המוגבלות שנגרמה בעקבות המחלה גורמת לה לעצב גדול, אך מאז שהצטרפה לקהילה לפני שמונה שנים:
"משהו בי נפתח. אני מכירה את עצמי יותר, הגוף יותר חופשי ואני מרגישה יותר שזאת אני."
לדבריה, חשוב לה להשתתף בפרויקט שמסתיים במופע.
"חשוב לנו לא להתבייש במוגבלויות שלנו ולהופיע כמו שאנחנו. אפשר לרקוד בלי להיות רקדן."
היא מוסיפה שחוויות המחול נתנו תנופה גם ליצירה האמנותית שלה.
לאחר המופע הרגישה התרוממות רוח, וכאשר אנשים אמרו שהמשתתפים מהווים עבורם השראה – הדבר מילא אותה בשמחה.
גרשון מוגלינר, פרופסור לרפואה ומנהל מחלקת כירורגיית ילדים לשעבר, משתף:
"בחמש השנים האחרונות אני מגיע פעמיים בשבוע לשיעורים, וגם השתתפתי בשלוש הופעות."
לדבריו, כל הופעה מחוללת שינוי בגופו ובנפשו.
אחד הרגעים המרגשים עבורו היה כאשר נכדיו עלו לבמה ורקדו עם המשתתפים.
בנו, שראה גם את המופעים הקודמים, אמר שבמופע האחרון הבחין בשיפור משמעותי – דבר ששימח אותו מאוד.
"בתהליך נוצר מרחב שמאפשר ביטוי חופשי"
דיתה דר, גיאולוגית, מוזיקאית ומתנדבת בפרויקט, מספרת:
"מדי שבוע אני רוכבת על האופניים לסטודיו ביפו, להיפגש ולרקוד עם חבורה מקסימה של אנשים."
ככל שהמופע מתקרב, לדבריה, מתגבשים הכוריאוגרפיה, האביזרים והמבנה – בשיתוף מלא של המשתתפים.
"עכשיו הם כבר לא רק רקדנים, אלא גם יוצרים־שותפים."
רותי רבניצקי, אחות מוסמכת ומטפלת בתנועה, מתארת את תהליך העבודה הארוך שמבשיל אל ההופעה, שהיא מבחינתה "הפסגה".
לדבריה, בתחילת הדרך היה לה קשה עם העובדה שלא הכול היה מתוכנן מראש, אך עם הזמן למדה להעריך את המרחב שנוצר.
"בתהליך נוצר מרחב שמאפשר ביטוי חופשי, בעידוד ובהנחיה של המורות הנהדרות, המבוסס על אמון והיכרות בין החברים."
עמרי דמירל, שחקן ומתנדב, מספר:
"הרבה זמן רציתי להתנדב."
הוא אהב במיוחד את האימפרוביזציה שנוצרה בהופעה.
כאשר אחד המשתתפים קם לפתע בזמן בלתי צפוי, הדבר דרש ממנו להגיב באלתור מיידי.
"זה היה מיוחד, מפתיע, ורומם אותי."
מחשבות לסיום
חברי הקבוצה – המתמודדים והמתנדבים – דיברו על המופע כחוויה שחיזקה את הקרבה ביניהם ואת הביטחון העצמי שלהם.
ניכר כי המוטיבציה להגיע בקביעות למפגשים גדלה, האנרגיה ומצב הרוח השתפרו, והמשתתפים הרגישו שהם אינם צריכים להסתיר את תסמיני המחלה.
הם ראו במופע הזדמנות להיראות כפי שהם ולהיות שותפים לתהליך אמנותי משמעותי.
רבים מהם סיפרו כי ההכנות למופע העניקו לשיעורים תחושת מטרה והתרגשות.
למרות הקשיים הגדולים בגוף ובתנועה, הם חוו במפגשים תחושת הקלה, הודות לחוויית ה"ביחד", לתמיכה ההדדית, לאחווה ולשמחת התנועה.
להופעה הייתה גם משמעות עמוקה עבור בני המשפחה והחברים, שזכו לראות את יקיריהם עולים לבמה ולוקחים חלק ביצירה אמנותית.
ברמה האישית מסכמת יעל ברקאי כי המפגשים עם המורות, הכוריאוגרפיות, רכזות הפרויקט, המתמודדים והמתנדבים העמיקו את הקשר האישי שלה איתם, ואת הבנתה את משמעותם של המפגשים והמופע.
היא מסיימת בתודה:
"אני מודה לכולכם – אלה שרקדתי איתם, אלה שראיינתי ואלה ששוחחו עמי. כולכם העשרתם אותי, ולמדתי מכולכם הרבה מאוד."