תנועה של אישה אחת

בחדר האוכל של קיבוץ יפתח, רבע שעה לפני הופעה עם היצירה "אולם", הסתובבה יסמין גודר מבולבלת. היה נראה כאילו אינה יודעת אם להיעלב או לשמוח על ההופעה הכמעט מאולתרת הזאת, שנועדה להירקד על כמה גיליונות לינוליאום שנפרשו על הרצפה של חדר האוכל, ליד החלונות מחופי הווילונות הלבנים, בין מכונת השתייה המופרטת לשולחנות הפורמייקה, לנגד עיניהן של עשרות ילדות שהתיישבו במהרה על הרצפה בלי לחשוש שאחד הרקדנים ידרוך עליהן. במקצועיות ובאומץ, אחרי שסיימו לפנות את השולחנות ולהדביק את הלינוליאום, אספו גודר ורקדניה את השיער, שירטטו את האיפור ועלו לתחום שהוגדר לצורך העניין כבמה, תחת הניאון שהוגדר לצורך העניין כתאורה, עם קירות חדר האוכל המצופים עץ שהיו לצורך העניין תפאורה ורקדו, בלי לדרוך על אף ילדה. למה להיעלב? להיעלב מכיוון שפחות משבוע אחרי ההופעה ביפתח נקבעו לגודר הופעות בפסטיבלים חשובים בקרואטיה, ניו יורק וצרפת, ושם לא ציפה ממנה איש להדביק את הלינוליאום. להיעלב גם מכיוון שבדרך להופעה התברר שברשימת 100 האנשים המשפיעים בתרבות הישראלית של "ידיעות אחרונות" מוקמה הכוריאוגרפית והרקדנית גודר במקום טוב באמצע, איפשהו בין גילה אלמגור לאלי יצפאן, אות נוסף להצלחתה לחדור לתודעה הרחבה. אז למה לשמוח? לשמוח כי בכל זאת היה במפגש ביפתח משהו ייחודי, ולא רק משום שגודר הביאה משהו חי ויצירתי ועכשווי מתל אביב או מניו יורק אל לב הספר הישראלי, אלא בעיקר מכיוון שהיצירה שאותה בחרה להראות בחדר האוכל קשורה קשר עמוק לתכנים שעשויים לעלות במקום כזה, בזמן הזה. "אולם" היא יצירה לשני רקדנים (אשר לב ויניב כהן) ושלוש רקדניות (גודר, איריס ארז וקמה קולטון). גודר ממקמת את היצירה בתוך מה שהיא מכנה "מתנ"ס שאמור להיות איכותי, אבל הוא לא. חצי הדר וחצי התפוררות, הדר לא עדכני שטבוע במשהו מן העבר". זו יצירה קאמרית, חסכנית, שיכולה להתאים עצמה בקלות לכל מקום, אפילו לחדר אוכל של קיבוץ, או במיוחד לחדר אוכל של קיבוץ. מעיניהם של הצופים ביפתח, כפי שהתברר בשיחה עם הלהקה שהתקיימה לאחר המופע, לא נעלמה הרלוונטיות של אותו הדר מתפורר למצב התנועה הקיבוצית. כך הניבה ההופעה אירוע אמנותי מעניין וייחודי, רגע של חיבור חד פעמי בין חלל ליצירה, בין הריקוד לצופיו, והיתה בכך משום נחמה על גרירת השולחנות וההתלבשות החפוזה בשירותים לעיני כל. אם ניתן לכנות "פריחה" את מה שקורה בשנים האחרונות בתחום המחול, קל לראות עד כמה בולטת גודר בתוך הנוף החדש הזה מאז החלה להופיע בישראל, ב-1999. "יסמין גודר הוכיחה שפרס בסי שהוענק לה בניו יורק השנה אינו גדול עליה", כתבה רות אשל ב"הארץ" בשנה שעברה. ברצינותה ובקולה הייחודי והבלתי מתפשר זוכה גודר להצלחה יוצאת דופן, כפי שמוכיחים הן מקום ברשימות "מאה האנשים" של עיתון יומי גדול, הן בחירתה הטרייה ל"אמנית נבחרת" על ידי "הקרן למצוינות ותרבות". בנימוקי הבחירה של השופטים, גבי אלדור, יאיר ורדי ותרצה ספיר, הוגדרה עבודתה כ"אגרוף בבטן - פרובוקטיווית, מקורית וישירה". מצד שני הממסד עדיין לא אימץ אותה לגמרי אל חיקו, לטובה ולרעה, והופעותיה אינן תכופות (בארץ תופיע שוב רק באמצע אוגוסט, במסגרת פסטיבל "מחול לוהט"). הצדדים הפחות נעימים של הפרינג'יות המסוימת שלה הם ההכרח להפיק את המופעים מהבית, התלבושות שמוכנות ברגע האחרון, הרקדנים שסוחבים את התפאורה. אצלה כל רקדן מביא בעצמו את התחתונים להופעה, היא אומרת (ובלית ברירה אף ינצל את הנסיעה לקיבוץ בצפון הרחוק כדי לייבשם על חלון המיניבוס). אבל היא מודה שהיא גם נהנית מהמעמד הלא לגמרי מבוסס. "בתור כוריאוגרף עצמאי אתה צריך לטפל בעצמך", היא אומרת. "זה מתחבר ברמה הפרקטית לחיים ה'רגילים', אבל אני יודעת שאני נמשכת לעיסוק הזה כי הוא אנטי ממסדי. זה כמו להיות חבר בכת. באירופה הרבה כוריאוגרפים בונים את עצמם כפרילאנסים כדי שיהיה להם החופש לחדש, לעבור ממקום למקום. גם אני מחפשת לעשות את זה כאן, אבל זה דורש פתיחות מערכתית שלא קיימת. כאן קשה לדעת איך לאפשר לדבר כזה לגדול. בישראל יותר רגילים לפורמט של להקה".

איך לגדול בישראל "היא פשוט יותר טובה מאחרים", אומרת גבי אלדור על גודר. "היא בהחלט משהו מיוחד שלא דומה לשום דבר אחר, כישרונית, בוגרת ומיוחדת במינה. אני מרגישה את העבודות שלה מאוד חזק. החינוך שלה בניו יורק נתן לה תשתית רחבה ועידוד להיות נועזת, יש משהו בזה שאתה מתחיל במקום כזה, אם כי יש כאלה שגדלו בניו יורק ולא יצא מזה כלום. אצל יסמין יש שילוב מיוחד של האופן שבו היא גדלה יחד עם האישיות והכישרון שלה, שמוביל לעבודות מורכבות ומטלטלות. וכמו הרבה אמנים גדולים היא אינטיליגנטית מאוד וגם צנועה, בלי להתנשא בכלל". גודר, בת 31, נולדה בירושלים וגדלה בניו יורק ורקדה מגיל צעיר, לצד עיסוק באמנות חזותית. היא חזרה לישראל לשרת בצבא ואז הפסיקה לרקוד. הניתוק היה חיובי מאוד, היא אומרת, מכיוון שיצר אצלה רעב בוגר יותר. "כילדה היה לי דימוי בראש של מה זה רקדנית. הייתי חייבת לאפשר לדימוי הזה להשתנות. ההפסקה עזרה לי להפוך את המחול מנספח למרכז. התחלתי לנתב את כל מה שמעניין אותי לכיוון המחול". אחרי הצבא חזרה לניו יורק ולמדה ב"טיש סקול", במסגרתו החלה ליצור בצורה יותר אינטנסיווית. ניו יורק היתה נכונה לה אמנותית. "בישראל יש פער בין משהו ראשוני שעושים לבין החשיפה שמקבלים. בניו יורק אפשר להתחיל יותר בקטן, הופעות קצרות במקומות קטנים. גם הדיון שם הוא אחר ומקבלים פידבקים בצורה שונה". ההופעה הראשונה בישראל התקיימה בפסטיבל "גוונים במחול" ב-99', עם העבודה "הקיר של אלינה". מאז העלתה את "תגידי שלום יפה", "{" ,"I Feel Funny Today@\{\ שדות ירוקים" שיצרה לאנסמבל בת שבע, "אולם", "פתאום ציפורים" ו"שתיים שעשוע ורוד". מאז 99' היא חיה ויוצרת בישראל אבל שומרת על קשר הדוק עם זירת המחול הניו יורקית, שם גם מתגוררים הוריה ואחיה. לכל אחד מהפרויקטים שלה היא בוחרת קבוצת רקדנים חדשה. ניסיונה לעבוד עם רקדנים קבועים עלה יפה עם ארז וקולטון, הרוקדות איתה כבר כמה שנים, אבל יצירת אנסמבל קבוע היא משימה קשה, בעיקר מטעמי תקציב - הרקדנים חייבים לעבוד גם במקומות אחרים כדי להתפרנס. "אני מחפשת אנשים שלא ויתרו על עצמם במהלך ההתפתחות שלהם כרקדנים, על האינדיווידואליות שלהם. במחול יש ויתור מעניין כתהליך עבודה. יש תקופה שאת צריכה להיאבק כדי למצוא את היכולות או את הטכניקה, ובמהלך הזה תמיד צריך להגיע לוויתור, שיוצר משהו נורא מעניין, או נורא משעמם. יש בגרות שמתלווה לוויתור הזה, יש ממנו גדילה ומציאת חיבורים חדשים שהם הגיוניים לך. אנשים שמעניינים אותי הם אלה שסקרנים למצוא את הדבר הזה. הם מביאים כל מיני ממדים מהאישיות שלהם לתוך מה שהם עושים. הם מרגשים אותי כי יש בהם פגיעות ואינטליגנציה ויצירתיות". "טעמי תקציב" הוא ללא ספק הביטוי המנחה בחייה של כוריאוגרפית ישראלית מצליחה. בתור כוריאוגרפית עצמאית היא מקבלת ממשרד התרבות תמיכה שנתית בסך של כ-150 אלף שקלים. הזכאות וגובה התמיכה נקבעים על פי רמה אמנותית, היקף הפעילות וגודל הלהקה. מהסכום הזה, יחד עם הכנסות הלהקה, אמורה גודר לממן הכל - משכורות לרקדנים (300 שקל להופעה, חזרות בחינם), שכר סטודיו, שכר אולם, תלבושות, תפאורה, תשלום ליוצרים שעובדים איתה וכמובן את פרנסתה שלה. בסופו של דבר היא מצליחה לעמוד בכל הוצאות הלהקה ולא מתלוננת, ולפרנסתה שלה גם מלמדת. נילי כהן, סגנית ראש מינהל התרבות וראש המחלקה למחול במשרד החינוך, מסכימה ש-150 אלף שקל - מתוך 20 מיליון שקל המוענקים למחול מדי שנה - זה לא הרבה, אבל מבין הכוריאוגרפים העצמאיים זה הסכום הגבוה ביותר, היא מציינת, שלפחות נותן תמיכה כלשהי כבר מהרגע הראשון. "התנאים קשים", היא מזכירה. היא מודעת לכך שהיוצרים נאלצים להשקיע מ"כוחם הכלכלי והארגוני" אבל אין מה לעשות. "יוצר נאלץ להיות גם זה שמטאטא את הבמה וגם מי שמשווק את המופע, ככה זה", היא אומרת. כהן מדגישה שבמשרד החינוך מחפשים דרכים נוספות לסייע ללהקות הצעירות, מעבר לחלוקת התקציבים השנתיים, כמו למשל פרויקט "נעים", המשותף למשרד החינוך, לעמותת הכוריאוגרפים ולאמנות לעם, שבמסגרתו ניתן סיוע טכני ללהקות מחול בכל ההיבטים הטכניים הקשורים בהופעות בפריפריה. ההופעות בפריפריה הן נקודה חשובה למשרד החינוך והתרבות ומעט רגישה עבור גודר. בעוד שבתל אביב קשה להשיג מקומות להופעות שלה, הופעה של "אולם" שהיתה אמורה להתקיים בגני תקווה, רק כמה דקות נסיעה מתל אביב, בוטלה באפריל יומיים לפני המועד כי רק ארבעה אנשים קנו כרטיסים. משרד החינוך מעוניין לעודד הופעות מחול בפריפריה, ולכן גם קבע זאת כקריטריון בחלוקת התקציבים ללהקות - מופעים בפריפריה מקבלים ניקוד גבוה יותר מאשר מופעים בערים הגדולות, ויותר נקודות פירושן יותר תקציב. גודר אומרת שזו גזירה שקשה לעמוד בה. "יש כאן רעב לתרבות, אבל עדיין קשה מאוד להופיע מחוץ לתל אביב. אין הזמנות להופעות שלא בטוח שיצליחו בקרב הקהל הרחב. ישנה גם בעיה טכנית, מכיוון שאם את לא להקה שמשלמת משכורת לצוות טכני ומביאה איתך ציוד על גלגלים, לא שווה להם להזמין אותך. פרדוקסלית, כוריאוגרפים פחות ממוסדים הם יותר יקרים. בתל אביב יש קהל, הרבה אנשים באים. לפעמים יש תחושה שאנשים באים כי אין משהו יותר טוב לעשות וכי זו סיבה לבוא לתל אביב. אנשים יבואו לסוזן דלל מכל הארץ כדי לראות מופע מחול אבל מבאס אותם לראות מופע מחול אצלם בשכונה". כהן לא מקבלת את הקביעה הזו של גודר. "היא צריכה לבדוק אם הבעיה היא בהבנת הנקרא או בשיווק. אם הקהל לא בא, זה או בגלל שהוא לא מתחבר ליצירה שלה או בגלל שיש לה בעיה בשיווק והוא לא מספיק מוצלח. בתל אביב היא חשופה יותר ולכן יותר אנשים באים". התקציב המצומצם מכתיב חיים מקצועיים קשים. יום לפני ההופעה ביפתח, למשל, ערכו גודר והרקדנים חזרה אחרונה על "אולם" במכון כושר בכיכר דיזנגוף בתל אביב; את חזרת הבוקר שלה, על "שתיים שעשוע ורוד", ערכה בסוזן דלל, ובהזדמנויות אחרות היא עורכת חזרות במרכז ביכורי העתים ובית תמי בתל אביב ובמרכז "רעים" בחולון. כך היא מתרוצצת בין מרכזי מחול שונים, אולמות סטודיו למיניהם ומכוני כושר, מקבצת טובות מאנשים שמוכנים לעזור ורגעים שהמקום פנוי ויכול לשמשה. גודר: "יש בי תסכול מהסיטואציה ומזה שצריך להוכיח כל כך הרבה בשביל לקבל תנאים מינימליים לעבודה. אני מראה את העבודות לרכזי תרבות מכל הארץ, ועדיין אין הזמנות. יש כל מיני חוויות והוויות של עשייה במחול. אני מכבדת עבודות שנוסעות ונקנות על ידי הקהל הרחב, אבל אני חושבת שיש ערך אדיר גם להופעות שמצליחות בעיקר בתל אביב. יש משהו תקוע בתפישה שדרך הביטוי היחידה של ערכיות אמנותית מקומית היא ההופעה בפריפריות".

ממש רוקדות! אחד הדברים המרשימים אצל גודר הוא היכולת שלה לתאר את הבסיס היצירתי של עבודותיה בצורה מפורטת, כמעט מדעית. אחרי הופעה של "שתיים שעשוע ורוד" באולם ירון ירושלמי שבסוזן דלל, מתיישבות היא והרקדנית ארז מתנשמות עם בקבוק מים ועונות בפירוט על שאלות הקהל. גודר פותחת את המפגשים האלה בכמה מלים על העבודה ואחר כך זורמות השאלות מאליהן. גודר לא מפחדת לדבר על עבודותיה ולעולם לא תגיד לצופה נבוך "מה שהבנת זה מה שיש". את היכולת לדבר בצורה קולחת על היצירה הכוריאוגרפית גיבשה במהלך הלימודים בניו יורק, שם נדרשה תמיד לכתוב מסה קטנה וקוהרנטית על עבודותיה. מנהג ניו יורקי נוסף הוא שיחה עם הקהל, שבה מישהו מציג את היוצר ומקדים הסבר קצר ואז מוזמן הקהל לשאול שאלות. בישראל אין מי שינחה את הדיון אז גודר עושה זאת, גם זאת, בעצמה. התיאור הקצר שהיא נותנת מקל על הצופים למצוא כמה נקודות אחיזה ביצירה המופשטת והלא-קלה לפענוח. חדר החזרה בדיזנגוף, שמשמש בדרך כלל לשיעורי קיק בוקסינג ואירובי, מצופה מראות ורצפתו החורקת מוסיפה קולות רקע חדשים לפס הקול שיצרו רן סלווין וקרני פוסטל. מבעד למראות נשקפת תל אביב המתקלפת ומהווה תפאורה בלתי צפויה לריקוד. כשבחלל מתפשטים צלילי קולה של הזמרת דקלה עם השיר שפותח את המופע וגודר מתחילה לרקוד את הסולו שלה, נוצר קסם, למרות הטריינינג המהוה והמראות ונוף העיר בלי קונספציה. העובדה שגם כך וגם כאן זה עובד היא הוכחה ליעילות השיטה הגודרית, שאינה מסתמכת לא על המרחק האסתטי בין הקהל לבמה, לא על תפאורה ותלבושות, לא על קונספציה בימתית ובקושי על מוסיקה (פס הקול של "אולם" הוא בעיקרו אוסף של רעשי רקע) - אלא אך ורק על מה שיכול הגוף להנפיק בעצמו. זה שונה בתכלית מתפישתם של כוריאוגרפים עכשוויים רבים. אחרי הופעה בפסטיבל טולוז בשנה שעברה ניגשו צופים משתאים אל גודר וארז ואמרו בהתפעלות: "אבל אתן ממש רוקדות! מזיעות אפילו!" ההכשרה של גודר היתה ברוח ה"רליס טכניק" שתכליתה, היא מבארת, "לעבוד מתוך הגוף שלך, לא מתוך תפישת גוף מאומצת או מתוך חיקוי. תהליך של עבודה מהפנים אל החוץ ולא מהחוץ אל הפנים. זו מגמה שהחלה בשנות ה-60 שביקשה להחזיר את האדם, האינדיווידואל ואת הפרטים הקטנים לתוך המופע". השפעה אחרת עליה מגיעה מ"האהבה לעוני של המחול, מצב שבו כל מה שאתה זקוק לו הוא הגוף והחלל. זה מספיק. כל מה שיש נמצא בסטודיו, עם הגוף. אני עוסקת הרבה באינסטינקט - כל מה שיכול לקרות, צריך לאפשר לו לקרות. לא להגביל עם המחשבה, לשמור על ערוצים פתוחים אל תוך היצירה. עשיתי סדנה עם הכוריאוגרפית הפורטוגלית ורה מנטרו, שעזרה לי להבין ממדים שונים בחיים שלי שהושתקו על ידי תפישות עולם מיושנות, מקובעות. למדתי שכל דבר יכול להיכנס לסטודיו - שיתופי פעולה, שיחות, מדיומים שונים". זו הסיבה שהרקדנים אצל גודר מוגדרים "רקדנים יוצרים" ומהווים שותפים לכל תהליך היצירה. איציק ג'ולי, במאי ומחזאי ובן זוגה של גודר, נוכח גם הוא בפיתוח הרעיונות והתהליכים ומביא השפעות מהתיאטרון האמריקאי, המאיצות את החיפוש דרך האישי, דרך העבר הפרטי והזכרונות, ומתוך כך לאפשר לתנועה ולהתרחשות הבימתית להתהוות. גודר: "למרות העבודה על האינדיווידואל, אני עדיין מרגישה שיש לי עניין בעוצמה, בכוחניות של מבנה ומה זה מוציא מבן אדם. זה ללכת מבחוץ - לייצר מבנה שהוא ספציפי, ולהסתכל איך האינדיווידואל מתמודד איתו ומהן הבחירות הקטנות שלו. לקפוץ הלוך וחזור בין האותנטי ללא-אותנטי לליד-האותנטי ולהסתכל על כל מיני שכבות שונות". מלה שהיא משתמשת בה תכופות היא "פלסטיות": "הגוף והתודעה לא נקיים מהדימויים שסובבים אותנו. הגוף מכיל כל כך הרבה רפרנטים עד שזה הופך להיות פלסטי". כך היא מסבירה את המתח שנוצר בין החוץ, המבנה הסובב, לבין השתקפותו בפעולת היחיד. כל הרעיונות הללו מתגבשים לריקודים מסעירים. לא בכדי גוררות העבודות של גודר תגובות עזות. אחרי "פתאום ציפורים" יצא אחד הצופים מהאולם, בן 30 ומשהו, וטען שיפסיק ללכת להופעות שלה כי הן מדכאות מדי. גודר: "יש אנשים שהעבודות מאוד נוגעות להם, עד כדי כך שהם לא מסוגלים לדבר על זה. יש הרבה בכי. מדברים הרבה על אינטנסיוויות, על משהו טעון מאוד שלא מאפשר רגע של שחרור או הפסקה. תגובה שחוזרת על עצמה היא שזה מזכיר להם טירוף, סוג של שיגעון. יש מין מוסכמה כזאת של מה נורמלי ומה לא על במה, זו אטימות חברתית כלפי התנהגויות. אני מתעסקת הרבה בחיפוש בקו העדין בין הגוף לנפש וזה חושף דברים שהם לאו דווקא קשורים לאסתטיקה של המחול כפי שאנשים רגילים לתפוש אותה. לכן אני לא תמיד מרגישה מובנת, אבל אני כן מרגישה שהעבודות מצליחות לעבור אל אנשים, גם אם כשהם מנסים לתאר את החוויה המלים מגבילות אותם והם חוזרים להקשרים ברורים ומוכרים שאינם מדויקים. המחול הוא תחום שצריך להתרגל לדבר עליו כי הוא חווייתי וחושני, המילוליות שלו פחות ברורה".

למה פוליטיקה עכשיו אחד המוקשים המקובלים בתחום המחול, דווקא בשל דימויו כסתום ולא מובן גם בעיני חובבים מושבעים של אמנויות אחרות, הוא ניסיון של היוצר להתחנף אל הקהל, ליצור רגעים שיהיו מובנים בקלות, לרוב בשל היותם מגוחכים. גודר מבינה למה. "יושבים 300 איש ומצפים ממך למשהו. אני אוהבת לעבוד על התקשורת עם הקהל כנושא, עם הציפייה של הקהל שיצחיקו אותו, שזה לא יהיה כבד מדי או מוזר מדי. אני חושבת על הקהל אבל ביצירה עצמה אני נותנת לעצמי לבחון את היכולת של זה לתקשר או לעניין. מחול כתחום הוא מאוד נועז למרות שהוא יכול להיות גם מאוד שטחי. זה מאוד נועז, ההתעסקות עם הגוף, זה באמת סוג של ניסוי בבני אדם. אני על הבמה, מסתכלים עלי, אני צריכה לעבור סדרת ניסויים - יש מתח אדיר בזמן הופעה ובא לי לבדוק אותו, להתמודד איתו". ההצלחה בישראל הפתיעה אותה. "מופע מדהים שמשאיר את הצופה משתאה נוכח היצירתיות והכישרון", כתבה אשל על "שתיים שעשוע ורוד". "ההתרחשות כה עשירה ומקורית, כה דחוסה ואינטנסיווית, שאחרי המופע יש צורך בפסק זמן כדי לחזור לנשום בקצב רגיל". גודר: "כשיצרתי את 'שתיים שעשוע ורוד', לא ידעתי למה לצפות מבחינת תגובת הקהל כי זו היתה העבודה שהכי פחות התבוננתי עליה מבחוץ. גם כשאנשים נרדמים בזמן הופעה זה לא רע, כי הם בכל זאת עצרו פתאום את החיים ועשו סוג של ויתור. אי אפשר לצאת באמצע, אי אפשר לאכול. אין דבר כזה בשום סיטואציה אחרת. זה רגע מדיטטיווי. כביכול כל המופעים האלה זה תחום כל כך מיושן, אבל בגלל האלטרנטיווה שזה מציע לקיום הדיגיטלי יש לזה קסם. ואנשים באים". את העבודה החדשה שלה תעלה בנובמבר בתיאטרון הפרינג' "מעבדה" בירושלים. זוהי יצירה לשמונה רקדנים, "בגלל שהפעם יש הזדמנות כלכלית חד פעמית, הודות להזמנה מ'מעבדה', יותר אורך נשימה מבדרך כלל, החלטתי ללכת על קבוצה גדולה יותר, של ארבעה גברים וארבע נשים". גם כאן תהליך העבודה ארוך ומשותף. "חשוב להתחיל פתוח ולאפשר לתהליך בעצמו למצוא שאלות וגם לכוון לתכנים מסוימים. היכולת להתחיל פתוח היא מתנה. זה תמיד מפתיע עד כמה בסופו של דבר העבודה הולכת מעצמה לכיוון שאתו באתי במקור. אני מתחילה עם כמה שאלות שמעסיקות אותי ואולי לא קשורות זו לזו, ואז אני מתעמתת אתן בסטודיו. החיפוש הראשוני בסטודיו הוא לא תמיד מעניין אבל זה מוביל לשאלות אחרות מעניינות. התקופה של התהליך היא הכי מדהימה שיש. יש בזה משהו אינסופי". נראה שהחשש שלה מקלישאות, כמו ניסיונה לשמור על קו מחשבה ויצירה עצמאי ואוניוורסלי, היקשה עליה עד כה לעסוק בפוליטיקה, ב"מצב", אבל עכשיו ההימנעות הזו מטרידה אותה ובכוונתה לחרוג ממנה. לא שהיא מוכנה להתחייב, אבל היא בהחלט רואה את העבודה החדשה דורכת על המציאות הישראלית. "בעבודות הקודמות שלי הרגשתי שאני מייצרת בועות, בעבודה החדשה אני מרגישה שאני חייבת לגעת בדימויים שסובבים אותי. 'פתאום ציפורים' מתעסק בבועה שמכילה וסופגת את כל החרדתיות ואת כל האלימות שמתרחשת מעבר לבועה הזאת, אבל מרוב שהיא בועתית היא מנטרלת את הכל מסיטואציה, ממקום ומצדדים. 'פתאום ציפורים' בא מהמקום של רגע ביום שמוציא אותך מהתודעה היומיומית שלך ומביא אותך להכרה במשהו אחר. אז אפשר לומר שכן התעסקתי במציאות הפוליטית אבל בלי לשים את האצבע ספציפית על זה". אז מה השתנה עכשיו? "אני מרגישה שאני חיה בגרוטסקה אינסופית, שאני צריכה להאכיל אותה ולהעניק לה היגיון. זה מעסיק אותי להוציא את זה החוצה. אני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה, אבל לא מתוך תחושת חובה מוסרית, אלא ממקום של בדק בית - איפה הזוועות נמצאות בתוכי, איך אני מתמודדת איתן. אני רוצה גם להתעסק עם המבוכה שכרוכה בזה, עם התחושה הילדותית של לא לרצות להכיר בזה ולנסות להדחיק. עד עכשיו אני חושבת שזה חילחל מאוד, אבל אם נשווה את הרגש שלי לעוגה, אז המרכיב הזה של המציאות הפוליטית הוא רק פרוסה אחת מכל מה שקיים על הבמה". *

שני ליטמן

16.7.04 הארץ