חזרה הד להדי הפגיעות – SHELLING – מופעי בכורה בבון

• Maren Nöding 19.04.2026

הד להדי הפגיעות
“SHELLING” מאת יסמין גודר בתיאטרון אים באלזאל בבון

חקירה רדיקלית של פירוק וחוסן: הכוריאוגרפית הישראלית הופכת את גופה לארכיון חי, ומאפשרת לקהל לחוש את הגבול בין הגנה לפגיעה.

מאמר אורח

הערב נפתח בחשיכה. רק חריקה קלה של דלת מבשרת על נוכחות. דמות נראית במעורפל מאחור מימין. השיער נשמט עמוק על פניה. הראש שמוט, תנועות איטיות, כמעט כמו נשלטות מרחוק, כמו זומבי. יסמין גודר נעה באלכסון מצד לצד, תהליך מאומץ וחוזר על עצמו. הניסיון להזדקף קורס שוב ושוב אל תוך עצמו. מעל הכל מרחפת מתיחות צפופה ההולכת ומתגברת, והשאלה חסרת הנשימה: האם הגוף ימצא דרך לעמידה יציבה ובטוחה?

המופע בתיאטרון באלסאל (Baalsalle) בבון הוא הרבה מעבר לכך: הוא עדות לדחיפות אמנותית מוחלטת. יסמין גודר, מזה שנים קול בעל השפעה במחול העכשווי מישראל, הגיעה למרות המצב הנוכחי לבכורת “SHELLING”. נרגשת בעליל, פונה אוצרת  באלסאל, דניאלה אברט אל הקהל לאחר המופע: “עצם העובדה שהבכורה הזו יכולה להתקיים היום גובלת בנס.”

בירה ומועקה

אני שמחה פעמיים שהגעתי בזמן. בפאב האירי הסמוך איש לא ידע להכווין אותי לתיאטרון כששאלתי, אך אורח בשם אינגו הציע לי במקום זאת בנדיבות בירה לצלילי מוזיקה רועשת. איזה סוג אחר של מופע. כאן, במרחק קיר אחד בלבד, צלילים רכים אך חודרים ממלאים את החלל ומעבירים תחושת מועקה. צללים עצומים מרחפים על צדי הבמה, ולעיתים גורמים לגודר להיראות גדולה מהחיים. היא פועלת בעוצמה שחודרת מתחת לעור. פניה הן שדה קרב של כמיהה, ייאוש וריקנות שואלת.

מוטיב תנועתי מרכזי מצוי בפרטים העדינים של הידיים: שוב ושוב גודר מעלה אותן באופן מגונן אל מול פניה, כאילו מבקשת לשמור על מרחק בלתי נראה מן החוץ. אך ההגנה הזו מתהפכת בפתאומיות להתנגדות גולמית. כשהרקדנית נושכת שוב ושוב את ידה שלה, אין זה רק ייצוג של כאב, אלא גם פריקה פיזית של לחץ. לחץ שגופה נושא כארכיון חי של סיפורים וטראומות של דורות, לצד האכזריות של מערכת פוליטית עכשווית שרבים מן האמנים בישראל אינם מסכימים עמה. בנשימה כבדה, ידיים מתופפות על הרצפה הקשה – במאבק על אוטונומיה. כמעט מבלי להבחין, גודר מחליקה בשלב מסוים את רגלי מכנסיה הארוכים; הם תלויים כעת מטה כמו עורות שהושלו. זהו דימוי של השלה, ללא כל תקווה להשאיר משהו מאחור.

התפרקות והתכווננות מחדש

הדינמיקה כולה של “SHELLING” מעוצבת כתנועה עצבנית הלוך ושוב בין התפרקות לבין התכווננות מחדש. במיוחד בולטת איכות המתח הגופני: ישנם רגעים נדירים שבהם גודר מנסה להרפות, אך החופש הזה של תנוחות רפויות יותר אינו מחזיק מעמד. מיד השרירים מתכווצים שוב. כאילו הגוף הזה אינו רשאי לוותר לחלוטין על הדריכות, הוא נותר כלי שהפנים מזמן מצב אזעקה מתמיד כחלק מזהותו.

כאן גם טמונה עוצמתו של “SHELLING”, שמעוררת צמרמורת וחונקת את הגרון: היצירה רחוקה מלהיות הערה פשוטה. מה שמוצג הוא מאבקו של גוף להמשיך לנוע בכלל תחת אלימותה של מציאות מורכבת עד מאוד ומעוותת פוליטית.

כאשר האור נדלק למחיאות הכפיים, יסמין גודר פשוט עומדת שם, עם חיוך – אך עדיין נראית מושפעת ופגועה. גם אנחנו כך. ולרגע קצר ומלא הלם אני חושב על כך – ולמה – מופע כה מיוחד וחשוב התקיים מול אולם שאינו מלא. בעוד שבסמוך אנשים שותים, אולי גם כדי לשכוח. כי המצב החברתי כאן עדיין (לכאורה) מאפשר זאת. בעוד שעל הבמה גודר נאבקת להמשיך להרגיש, להמשיך לפעול, למרות הכל. הלוואי ואינגו וכל האינגואים האחרים היו יכולים לחוות את הניגוד הזה – ואת ההבנה עד כמה המחול יכול לעמוד בדחיפות אל מול הפגיעות של זמננו.