Back אנשים
האנשים של הפרויקט
אופיר נג'רי
בן 34, רקדן, מורה בתיכון, מתנדב ומלמד "בקהילה בתנועה".
החיבור שלי לריקוד החל בגיל צעיר. התחלתי בבי"ס למחול "שובל" ובלהקה הייצוגית של ראשון לציון. בהמשך הצטרפתי ל"להקת המחול הקיבוצית 2" ועבדתי עם כוריאוגרפים שונים. את הרקע בתנועה ספגתי בין היתר גם בקורס מטפלים בשיטת "אילן לב" ובקורס מורים לאימפרוביזציה בהנחיית אילנית תדמור. בבגרותי המשכתי להעמיק באופנים שונים ומגוונים במחול וביחוד באלתור. במקביל, למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ושילבתי התנסויות חינוכיות/טיפוליות דרכן החל להיווצר לו נתיב טיפולי. בשנים האחרונות עוסק בחינוך והוראה ב"תיכון חדש" בת"א וכיום מתחיל לימודיי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית.
ל"קהילה בתנועה" הצטרפתי בשנת 2016 בעקבות הכנס אשר חשף אותי לראשונה לפרויקט ולתחום של מחול לאנשים עם פרקינסון. האנשים, העשייה והאהבה לריקוד, משכו אותי ומבלי לחשוב יותר מידי, נעניתי בשמחה להזמנה להשתתף בפרויקט. במהרה גיליתי מקום חם שמאפשר מפגש מפרה בין אנשים דרך ריקוד ותנועה. פעם זה על כסאות, פעם על רצפה, פעם על הקיר… קופצים ישר למים העמוקים של התרגיל. אני חש שנוצרה בקבוצה אווירה של משחק וחקירה. שכולם מחכים ל"קצה חוט" של הנחיה על מנת "לעוף" עם הדמיון וההשראה. לאורך השנים מצאתי את עצמי "מתקרב ומתרחק" לסירוגין מהעיסוק בריקוד, והפרויקט עבורי הוא בין היתר מקום המאפשר לבוא ופשוט להיות. פשוט לרקוד ולהתחבר לתנועה ללא שיפוטיות. בשיעורים אנו שמים דגש על החיבור לתחושות הגוף ויש זמן להתבונן, לתמוך ולהיתמך. לעיתים גם אחרי תקופת היעדרות ממושכת, אני מגיע לסטודיו ושם לב לחיבור המיוחד שנרקם בין חברי הקבוצה. הפרויקט חיזק אצלי את התחושה שלא משנה באיזה מצב אני נמצא עם הגוף ועד כמה אני ב"כושר"- רצפת הסטודיו מקבלת את כולם בכל מצב. תהליכי היצירה של ימי רביעי עם ענת ועדיה ונאוה פרנקל היו מעשירים ומהנים במיוחד. מידי שבוע הגעתי לסטודיו (או לזום) בציפייה ובידיעה ש"היום יוצרים!". היום נתקלים במשהו חדש. מגלים משהו, מוצאים משהו, ולבסוף גם חוגגים יחד במופע משותף!
אני שמח להיות חלק מהפרויקט ומן הקהילה ומקווה שהיא תלך ותגדל ושנמשיך לרקוד יחד בחיבור ובהנאה!
עינב רוזוליו
רקדנית, פרפורמרית, יוצרת עבודות במה. מורה בפרויקט "קהילה בתנועה".
אחרי הרבה שנים כתלמידת מחול, המשכתי את דרכי בבתי ספר שונים ומשונים – "ארטנס: בית לאמנות המופע" בקיבוץ עין שמר, "בית הספר לתיאטרון חזותי" בירושלים ותיאטרון קומנדיני ((Societas Rafaello Sanzio בצ'זנה, איטליה. המקומות המיוחדים הללו גרמו לי להתאהב ולהעמיק בכל הקשת הרחבה שיש לבמה להציע – תנועה, משחק, אור, סאונד, קול, אובייקטים, וידאו, והמפגש הבלתי מוגבל ביניהם. כיום אני יוצרת עבודות במה בינתחומיות ומשתתפת כפרפורמרית בעבודות של יוצרות בארץ ובחו"ל.
החיבור לפרקינסון היה מבחינתי מקרי ולא פשוט בעקבות מחלתה של אמי. נחשפתי לפרוייקט דרך שיעורי תנועה לחולי פרקינסון שהשתתפתי בהם בפריז, ומאוחר יותר הצטרפתי כמתנדבת לשיעורי "קהילה בתנועה" בסטודיו יסמין גודר. חשבתי שזו תהיה פעולה פרטית שלי כדרך התקרבות למחלה, הבנה שלה, לעשות איתה שלום דרך הגוף… אבל גיליתי הרבה הרבה מעבר.
מצאתי בפרוייקט ערוץ השראה חדש, חדוות עשייה ושמחה מחודשת מהמחקר התנועתי והמון הומור, שהצליח לרכך. אני מוצאת בשיעורים מקור לעניין המתמשך שלי בעבודה מאוד אינטימית עם הגוף, כפי שהוא. על יכולותיו ומוגבלויותיו. אני לומדת על היכולת של הגוף להיטען ברגש או בכוח ועל המקומות המרתקים שהתודעה יכולה להגיע אליהם דווקא דרך ההתמסרות לעייפות ולהתבוננות באי הסימטריה או בחוסר ה"הצטיינות" הגופנית.
במהלך השנים הוזמנתי להשתלב באופן הולך ומעמיק בפרוייקט – בהוראה, בועדת ההיגוי ובחודשים האחרונים אני מרכזת את הפרוייקט יחד עם זהר ויסמין. אני מרגישה שמצאתי בפרוייקט ובעשייה בו בית, שמעצים, מזין ותומך גם את שדה היצירה שלי.. וחשוב לא פחות – מלא תעוזה וכיף! שמחה מאוד להיות חלק מקבוצת הנשים שמניעה את הקהילה, ממנה אני לומדת באופן יומיומי.
ענת בר
ענת בר, במקצועי מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית דינמית. מטפלת בקליניקה פרטית, מורה ומדריכה.
הריקוד והמחול בהם התנסיתי עוד מהיותי ילדה צעירה וההנאה שהפקתי מהם, לצד אישיותי כמי שאוהבת ומחפשת קשר ומגע אנושי, הובילו אותי ללימודי פסיכולוגיה וטיפול בתנועה ולאחר מכן להתמחות בפסיכותרפיה דינמית. ביסוד חשיבתי הדינמית כמטפלת נמצא השילוב בין פסיכותרפיה והגוף המתנועע שמרתק ומסקרן אותי.
לפני כארבע שנים, בעקבות השתתפותי בשיעורי המחול של יסמין גודר, התחלתי להתנדב בשיעורי מחול של להקת יסמין גודר לאנשים המתמודדים עם מחלת פרקינסון, פעילות שיש בה קווים דומים ושונים ביחס לעבודתי כמטפלת רגשית.
במהרה נכבשתי בקסם כוח הריפוי הפיזי והנפשי בשיעורי המחול, באווירת השיעורים ובקשר שנוצר עם החולים ועם צוות המורים והמתנדבים.
בראשית 2018 הוצע לי להצטרף לועדת ההיגוי של הפרויקט ולרכז את מערך ההתנדבות.
ועדת ההיגוי מקיימת חשיבה רב מקצועית מרתקת, ומאפשרת לי למידה מתמדת של התחום. אנו חושבות יחד על מהות השיעורים, הבנת הצרכים של המשתתפים, הצוות והמתנדבים, הרחבת הפעילות, גיוס משתתפים ומתנדבים, קשרים עם פרוייקטים דומים בחו"ל, חשיבה וארגון יוזמות כנסים, ימי עיון, עבודות מחול ("אם יוצאים מגיעים", "באור היום") ועוד.
הפעילות בפרויקט והמפגש עם אנשי מחול ותנועה העוסקים בבריאות הנפש ברחבי העולם, הביאו עימם שפע סקרנות ויצירתיות לתוכי, ובחרתי לערוך מחקר במסגרת "לימודי השלמה לדוקטורט" של ביה"ס לטיפול באמנויות של אונ' חיפה.
נושא המחקר הינו "ההשפעה על גמישות פסיכולוגית, מסוגלות עצמית יצירתית ותפיסת איכות החיים בקרב חולי פרקינסון המשתתפים בשיעורי מחול". תוצאות המחקר, היו טובות ומרגשות, ובעקבותיהן כתבנו, שתי מנחות המחקר ואנוכי, מאמר שנמצא כעת לקראת פרסום בFrontiers.
לאחר סיום המחקר, קיבלתי את הזכות לתעד בצפייה כתיבה וצילום, פרוייקט יצירת עבודת המחול "אם יוצאים מגיעים" של הקבוצה עם הכוריאוגרפית ענת ועדיה, ועל תהליך עבודה מרתק זה אני כותבת מאמר בימים אלה.
אני חשה שעבודתי ומעורבותי בפרוייקט שיעורי המחול לאנשים עם פרקינסון מעשירה את עבודתי כפסיכותרפיסטית וניזונה ממנה.
אני מאמינה שתנועה וריקוד הם חיים, ובחיבור הקסום בין גוף לנפש ובין תנועה לרגש, טמון כוח לבריאות ושמחה.
לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר.
לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה
מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו…..
עידן רייכל "לפני שיגמר"
מיה תמיר
לפעמים כשאני מלמדת בפרויקט, העיניים יכולות להיות עצומות, ויכולות להיות בקשר ישיר עם המשתתפים. כך או כך, זה לא משנה. החיבור לתנועה וללב עמוק ממה שאפשר להגדיר מבחוץ.
אם זה בשיחות בפינת קפה, או כשמישהו משתולל בסטודיו והאחרים צופים בו בנדיבות, אם כשכולם בריכוז פנימה ויש שקט חרישי שהתנועה מדברת או כשהשיעור הופך למסיבה ללא גבולות.
בשבילי, אנחנו מתאמנים בלהקשיב למחוות הקטנות של הגוף, בלהיות בקשר עם הסביבה שלנו ובלקבל את המגבלה (כל אחת את שלו) תוך כדי תנועה.
במקביל אני גם מיה הסטודנטית לרפואה סינית, מחפשת להעמיק את הקשר בין התנועה לריפוי. בדרכי המקצועית זלגתי בין רקדנית, מורה לאימפרוביזציה, מורה ליוגה, למדתי כוריאוגרפיה באמסטרדם, למדתי את שיטת אילן לב ועדיין בתחושה שיש עוד הרבה ללמוד מהחיים עצמם.
כמו לגור ביפו, כמו לראות שקיעות למרות שהן מעציבות קצת, לבשל ולטעום דברים חדשים, לשיר לעצמי ולדאוג פחות.
קים הגיתי – גרין
אני מתנדבת כבר כמה שנים בפרוייקט הנפלא והייחודי הזה, "קהילה בתנועה", שבו נפגשים מתמודדי הפרקינסון, אנשי מחול, מורים, יוצרים, צעירים ומבוגרים, וכל זאת באווירה ביתית חמה ומחבקת.
מאז שזוכרת את עצמי אני רוקדת בסלון. אחר כך במשך שנים בסטודיו לבלט, באקדמיה למחול בירושלים, וב- Laban Centre בלונדון.
שנים רבות לימדתי מחול מודרני ויצירה במסגרות שונות ואף הופעתי: בגוונים במחול, הרמת מסך, פסטיבל עכו ועוד. בעקבות התעניינותי בנפש האדם, עולם התנועה והחיבור העמוק בין גוף ונפש, החלטתי ללמוד תרפיה בתנועה (M.A לסלי קולג') ושמחה מאוד על בחירה זו. לאורך השנים ממשיכה ללמוד ולהתרחב, טיפול דיאדי (הורה וילד) , טרילותרפיה, עבודה סומטית. בעבר עבדתי בבריאות הנפש, משרד החינוך ומרכז טיפולי. כיום אני מטפלת בקליניקה בבית בשדי חמד, ומשתתפת בקבוצת אימפרוביזציה ולומדת ביואנרגטיקה.
אני תמיד שמחה להגיע למפגשים השבועיים של "קהילה בתנועה" ולפגוש את חברי הקבוצה. כולנו שותפים לתהליך שמתרחש ומתפתח למקומות מגוונים, בקצבים משתנים ודגשים שונים. לעיתים נפתח צוהר אל עולם הדימויים, זיכרונות, רגשות, ותחושות דרך החוויה התנועתית, בהתבוננות פנימה עם עצמי או במפגש עם האחר, תהליך המעורר סקרנות שמחה וצמיחה. לפגוש אדם, מבט, איכות, תנועה ורגש שלי ושל האחר, של הקבוצה ומה שנוצר ביניהם מרגש כל פעם מחדש.
לפני שנתיים השתתפתי בתהליך היצירה הראשון בקבוצה "אם יוצאים מגיעים" בהנחיית ענת ועדיה – ההנאה היתה מרובה, ולכן החלטתי להשתתף גם בפרויקט שהובילה היוצרת נאוה פרנקל – "באור היום". התהליך החל בתוך מגיפת הקורונה, ולאורך השנה באורח פלא נאוה הצליחה להחזיק את הקבוצה ולעבוד על המופע דרך מפגשי הזום (שזה ממש לא מובן מאליו). חקרנו במשחקיות מילה, תנועה, ג'סטה ועוד… כשחזרנו לסטודיו הוספנו את המרחב וכמובן המפגש האנושי שכל כך משמעותי לכל חברי הקבוצה. המופעים שעולים בימים אלו מסכמים תהליך חוויתי ועוצמתי.
אני מאמינה שהדרך אל האושר מתחיל מבפנים, והוא אין סופי בכל גיל וכמובן שחדוות היצירה והתנועה מאפשרים מרחב לגעת בקסם פנימה והחוצה.
אורלי אלמי
כוריאוגרפית ומאלתרת החיה בתל אביב. נכנסתי לסטודיו לראשונה בגיל 3 ו – ¾, וההכשרה העיקרית שלי כנערה היתה בבלט קלאסי ☺ בבגרותי למדתי מחול עם סיגל ברגמן, סער הררי ואילנית תדמור, וגם עם מורים מחו"ל כגון עמנואל גריווה וקלייר פילמון (צרפת).
יש לי תואר שני בכוריאוגרפיה ותואר שני באנתרופולוגיה חברתית עם התמחות באפריקה. בעבר עבדתי כעשור בארגוני זכויות אדם ושינוי חברתי. עבורי אנתרופולוגיה היא דרך חיים, צדק חברתי – מצפן אישי, ומחול – אפשרות התקשורת והקשר עם ובין א~נשים מרחיבת הלב ביותר שניתן, מהלך בעל פוטנציאל רדיקלי של ממש.
את אמנות המטבח למדתי מאחותי הגדולה ולבד, והיום אני עוסקת בה באופן מקצועי לצד וביחד עם המחול.
אני יוצרת ומופיעה בכוריאוגרפיות ומופעי אילתור במרחבים ציבוריים, ובמקומות מופע קטנים ולא שגרתיים, כגון בתים פרטיים, כמו גם בתאטרון. בעשורים האחרונים אני מתרגלת שיטות סומאטיות שונות, בהן טכניקת אלכסנדר אצל סיגל ברגמן (ישראל) ואווה קרצג (הולנד/ארה"ב), BMC עם מיכל שחק, יוגה ועוד.
לפני קצת יותר מארבע שנים גיא הגלר, מנהל הסטודיו דאז, הציע שאצטרף לפרויקט המחול העכשיווי לא~נשים שחיים עם פרקינסון, בלי להחליט מראש מה יהיה המקום או התפקיד שלי בו. פשוט לבוא. היה לי היסוס, ובכל זאת, נעתרתי ל'כן' שאומרות באימפרוביזציה, ובאתי. כבר בסיום המפגש הראשון ידעתי שאני כאן כדי להישאר. גם החברה וגם הפעולה התאימו לי בול. מקום להיות ולחוות, לראות ולהראות, בדיוק מי שאנחנו ומי שאנחנו יכולים להיות והכל דרך הגוף. כמה פשוט וכמה קסום, בו זמנית. בשנים האחרונות לצד העבודה בפרויקט 'שלנו', הפעלתי פרויקט מחול ומודעות גוף בעיירה חורה בנגב במסגרת מלגת 'רקדנית בקהילה' מטעם משרד התרבות, בו עבדתי בין היתר עם ילדיםות אוטיסטים. אני מלמדת את כולןם – מי שמעולם לא רקדו עד גיל מבוגר ויוצרות ורקדניות מקצועיות – מתוך אמונה עמוקה שבכולנו טמונה אפשרות ההרחבה, השינוי, הריפוי, הלימוד והשמחה שהתנועה מציעה לנו ולמציאות, לאישי שהוא הפוליטי. אני נעה בין תרבויות, שפות ומרחבי מופע עם סכין שפית בילקוט, תוך יצירת אמנות שמחוללת שינוי בעולם.
נאוה פרנקל
להביא את נאוה פרנקל- אמנית פרפורמנס ויוצרת כל כך יחודית בנוף המקומי, לעבוד עם
הקבוצה שלנו, זה ממש הגשמת חלום. מי שמכיר את יצירותיה של נאוה, יודע שמדובר בעשיה
יחודית המשלבת בין משחק-מילים מורכב, מבנים כוריאוגרפיים מפתיעים, ואסתטיקה פואטית
וארצית בו-זמנית.
הבכורה הייתה אמורה להתקיים כבר בנובמבר, אבל לאור הסגרים והמגבלות, בינתיים
הקבוצה ממשיכה להיפגש בזום, לפעמים בחוץ ולחקור יחדיו במילותיה של נאוה:
״סידרת התנהגויות מיוחדות במינן, בקבוצה וביחידים. אלו התנהגויות נטולות מטרה, שתכליתן
בעשייתן. הן פרטיות על פי רוב, מונעות מכוח החיים, ההרגלים והאובדן, ומשרטטות מפה
נפשית שעתה זה משנה את פניה.״
תומכת ומלווה אותה היא מיה תמיר הנפלאה,שמלמדת את השיעורים מזה שנים ומביאה את
החקר והידע התנועתי שלה לתהליך. זכינו!!!
נאוה פרנקל – ילידת ירושלים 1979. יוצרת עבודות לבמה. בוגרת ביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים ובעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה יהודית. מלמדת בימוי עכשווי בבית הספר לתאטרון חזותי, באקדמיה לאמנות 'מנשר', בביה"ס לכוראוגרפיה 'כלים', ובאקדמיה למחול בירושלים. כותבת-עמיתה בספר המחקר על מחול ישראלי מיסודה של קבוצת 'כלים', העסוק בניסוח מודלים של תהליכים יצירתיים. חונכת אמנים צעירים בפרויקט 'טולבוקס' ובסמינר הקיבוצים. מנהלת אמנותית של פסטיבל בין שמיים לארץ. שותפה לניהול האמנותי של פסטיבל 'קולה של המילה' 2011-, הזירה הבינתחומית.
באור היום –
יצירה שנוצרה עם ועל ידי חברי "קהילה בתנועה", והיא משרטטת עמדה מפוכחת של ההווה, ומתוך ההווה. אנחנו מתעקשים על בנייה והעמקה של קשר למקום הזה ולזמן הזה, אל מול החיבור העז להרגלים ולאובדן, ונותנים את כל הבמה לכל מה שמפציע – נגלה, במקומם.
שולי אנוש
רקדנית, יוצרת, מורה למחול/תנועה, ומטפלת בשיטת אילן לב.
לאורך העשור האחרון, כחלק מהיותי רקדנית ושותפה לפרויקטים רבים בלהקתה של יסמין גודר, יש בי שמחה מיוחדת על כך שלקחתי חלק בתהליך בניית פרויקט שהחל אי שם ב2015 ביוזמת תיאטרון פרייבורג. במסגרת הפרויקט נפגשנו, למדנו וחקרנו דרך שיתופי פעולה חדשים בין מדענים ורקדנים מכמה מקומות בעולם, ובנינו יחד ובנפרד שיעורי תנועה משותפים לרקדנים ואנשים שחיים עם פרקינסון. אני זוכרת שההתחלה הייתה מאד עמוקה, הקדשנו הרבה זמן, למדנו תוך כדי התנסות ולאחר מספר חודשים כבר התחלנו לבסס תשתית חשובה לבניית השיעורים, שממשיכים בעצם להתקיים עד היום בימי שני ורביעי. עקרון חשוב שהנחה את השיעורים וביסס גם בעיני חלק בלתי נפרד מייחודיות הפרויקט היה שאין חולים ומטפלים – יש א.נשים שנפגשים יחד כדי לחגוג את מה שיש, את מה שמסכים לצאת, את התנועה שתמיד נמצאת שם, בין אם עמוק בפנים ובין אם משפריצה בחגיגיות החוצה.
המפגש בשיעורים יצר בסופו של דבר קהילה מגוונת ועשירה בין השאר מבחינת הגיל, הרקע והניסיון בתנועה. דרך המגוון התרחש קסם שהיה לי חדש, מרענן ופתח לי תאבון להרחיב עוד את הלמידה והחקירה אודות תנועה לאנשים גם ללא רקע במחול.
לאחר כשלוש שנים בהן השתתפתי, לימדתי לסירוגין ובמשך כשנה גם ריכזתי את שיעורי הפרויקט, יצאתי להפסקה לטובת לימודים. בשנה האחרונה, בימי הקורונה הזדמן לי לחזור ולהיפגש מחדש, תחילה דרך מפגשי הזום, ועתה גם פנים אל פנים בשיעורים מידי יום שני. מרגש מאוד לראות פנים מוכרות שהצטרפו בשלבים שונים של הפרויקט ומרגש גם כן לפגוש ולהכיר פנים חדשות ומסקרנות שטרם יצא לי להכיר. כמו אז, גם היום התחושה הבולטת היא שהקבוצה משרה רשת של ביטחון, אי של אמון עם הרבה הנאה ושחרור.
משהו שאני מאמינה בו ורלוונטי בעיני לכל פרויקט של קהילה בתנועה, זה שהריקוד הוא ״כרטיס הכניסה״ לעולם הפנימי והטבעי של כל אדם. המחול הוא כלי ביטוי רב משמעות. נדמה שהמשמעות של המחול עבור בני האדם באשר הם הינה לייצר הקשבה, חיבור ונוכחות בתוך השגרה הצפויה והידועה מראש, וכן לגשר על הפער בין הרצוי למצוי בחיים, ובין המודע לבין נפש האדם המורכבת והנסתרת.
התנועה היא כלי ריפוי יחיד במינו שקיים בכל אחת.ד מאיתנו וכל היופי זה לאפשר לה להיות, לצאת איך שהיא, בלי ליפייף ולשייף, ללא כל בושה ועקבה, כך דרך התנועה נוכל לגלות גם אמפתיה ואהבה לעצמנו ולסובבים אותנו.
ובכל זאת נרצה להוסיף כמה מילים על הרקדנית הותיקה שלנו ילידת ירושלים, 1986. בוגרת התיכון שליד האקדמיה למחול ולמוסיקה בירושלים . אשר החלה את דרכה האומנותית ב-1998 בתחום המחול הפולקלוריסטי בלהקת הורה ירושלים.
משנת 2007 עובדת שולי, בלהקת יסמין גודר כרקדנית במופעים פתאום ציפורים ו- אוהבים אש וכרקדנית-יוצרת במופעים: אחושילינג Singular Sensation , סוף סופה בוא , A close look to the happy end ו- SEE HER CHANGE, פעולה פשוטה, משחק הסטריאוטיפים והפרויקט האחרון – מתרגלים אמפתיה 2#על2.
אנו שמחות מאד על החיבור ארוך הטווח עם שולי!