Back סיכום מפגש הוראה אונליין

סיכום מפגש הוראה

מבנה המפגש:

הצגת הפרויקטים והעשייה בתקופה האחרונה על ידי יסמין גודר ורוברטו קסרוטו.

חימום תנועתי עם סיגל ברגמן

חלוקה לחדרים והנחייה – מוניקה ג'ילט

חמישה חדרי דיון בהנחיית: סיגל ברגמן, שירי טייכר, יסמין גודר, עינב רוזוליו ענת בר וניר וידן.

הצגת הנקודות העיקריות שעלו בקבוצות על ידי המנחות

דיון מסכם בהנחיית מוניקה ג'ילט

נושאים לדיון בקבוצות:

כיצד ניתן למצוא השראה לתהליכי היצירה הנוכחיים שלנו ולעבודה עם הקהילה שלנו, בזמן הקורונה? סיגל ברגמן.
המילה ריפוי (Healing) – כיצד היא קשורה בעשייה שלנו, בשנה מורכבת זו. הצורך להתמודד עם המילה בהיבט של Well Being לצד היבט הריפוי הפיזי והרוחני. איך אנחנו מביאות עיסוק זה חזרה אל המרחב המשותף בשיעורים. יסמין גודר.
כיצד נוכל לקשר את העשייה שלנו למרחב החברתי / תרבותי בו ממוקמת הקהילה ופעילותה? אילו אתגרים, צרכים והצלחות יצרה המציאות המקומית שלנו בשנה האחרונה? ענת בר וניר וידן.
כיצד ניתן ליצור תנאים מתאימים בשיעורים המתקיימים בזום? מהי המשמעות של היותנו נראים בסביבה הביתית שלנו, כמורים וכמשתתפים? מהי המשמעות של מסגרת הזמן של שיעור תנועה בקונטקסט של סגר ובידוד? עינב רוזוליו.
מהם הפחדים, חששות, אתגרים, ספקות בהובלת שיעורי תנועה בזמן הקורונה? שירי טייכר.
מהם הכלים (Skills) שרכשנו בשנה האחרונה כמורות ומורים? האם הבאנו פרקטיס חדש או אחר להוראה בשנה האחרונה? כיצד נערכנו להוראה? באיזה אופן מצאנו את דרכנו בתוך המדיום החדש של הוראה מרחוק? כיצד הזנו את הוראתנו במרכיבים חדשים, גם בהיבט של השימוש ב-ZOOM. עלה כנושא משני בכל קבוצות הדיון.

חלק שני – דיון מסכם:

אילו מחשבות ורעיונות ניתן להעלות בנוגע לאפשרויות עתידיות עבור הוראת תנועה לאנשים החיים עם מחלת הפרקינסון? מוניקה ג'ילט.

סיכום המפגשים הקבוצתיים:

השראה – סיגל ברגמן

כלים:

השיעורים הם הזדמנות טובה להיזכר בגוף ולהגביר את מודעותנו אליו בזמן השימוש במחשב.
חזרה אל הבסיס: מהו המינימום הנדרש כדי להיות ביחד? נשימה משותפת.
אלנה: הרחבת האמון של המשתתפים. הם עצמאיים יותר. עידוד ההשתתפות על ידי שימוש מוגבר בשפה. ויתור על הצלחה. שימוש באירוניה ככלי לקירבה.
אילריה: שימוש בדימיון כדי להיות איפה שנרצה להיות. כיצד ניתן לתרגם יצירת אמנות לכדי סקור תנועתי, קודם על ידי הדמיון בלבד ואח"כ על ידי צפייה ביצירה.
לואיסלה: הגברת החיבור לעצמי על מנת שאוכל להיפתח אל מול האחרים, לקבל מהם. הכנה עצמית לפני השיעור. תזמון (טיימינג) אונליין פועל באופן שונה – יש צורך בסקור מושלם!

חזרה לבסיס: נשימה, משקל, שאילת שאלות, צחוק, מוסיקה – קצבית או נוסטלגית, כיף, זכרונות – למה הם מתגעגעים? חזרה למגע מאוד ספציפי. תנועה פשוטה מהמורכב אל עבר המהותי.

השראה:

פחות שיפוט: המצב איפשר ליצור באופנים חדשים, במדיומים אמנותיים מגוונים.
חיי היומיום הפכו להשראה. רכישת יכולות חדשות כמו שירה למשל.
תשומת לב לכך שמרבית הפוקוס היא על מה שאני רואה ולא מה שאני אומרת. העבודה על המחשב המחישה את זה.
השראה בעקבות המרחק מהיקרים לי ומקירבה באופן כללי. הטבע הפך להיות השראה גדולה.
קריאה והאזנה לתכנים באינטרנט. רכישת ידע חדש.
משחק עם קנה מידה – קרוב אל מול רחוק.
חושים: חיבור מחודש אליהם ולאינפורמציה שהם מביאים.
קיניספרה (kinesphere)

ריפוי (Healing) – יסמין גודר

מילות פתיחה:

אנה: הרבה אובדן נחווה השנה.

ארי: בעיות תקשורת, קשיי תקשורת

קים: כאוטיות, מה אמיתי ומה לא? תחושת מוגבלות בשימוש בתקשורת.

מרסלה: מעורבות תזזיתית, טיפוח מערכות יחסים באופן שונה.

ורה: שפה

לאורה: אמון, דרכי התבוננות חדשות.

יסמין: מהפכנות

זהר: כאוס יצירתי

יסמין: השימוש בקול, פחות בצורה. שימוש בכלים מהמחול ביחס לשימוש במרחב, שהוא לרוב מרחב נייטרלי. להפוך אותם לבתים בהם אנו חיים.

ארי: עצמאות התלמידים. לשלוח אותם למסע אישי ופחות לעבוד איתם כקבוצה. מתן כלים לתלמידים. השיעור יכול להיות פלטפורמה לשיתוף בתגליות ומסקנות, יותר ממרחב בו מתקיימת ההתנסות והאימפרוביזציה. שימת הדגש על השיתוף במהלך המפגש בזום.

לאורה: עושה שימוש במגע וקשר בשיעורים. עלה הצורך לעבוד עם מערכת העצבים. בדרך כלל העור הוא ערוץ התבוננות נוסף עבורה והשימוש בזום הגביל את היכולת להיות מודעים. לכן, עבדה מבפנים החוצה, שמה דגש על המעברים. בהתחלה, המרחב היווה כלא עבור האנשים ולאט לאט הפך למערכת תמיכה. בהתחלה עבדו באופן מאוד מצומצם מרחבית ובהדרגה התרחבו.

מרסלה: ריפוי קיבל משמעות של יצירתיות. יותר קל ללמד שיעור Dance Well מאשר שיעור טכניקה רגיל. היא לקחה משהו ממהות השיעורים בפרויקט והשתמשה בשיעורי הטכניקה שהיא מלמדת לאנשים צעירים יותר שהתקשו עם המעבר לזום. היא הזמינה את משתתפי Dance Well להציע רעיונות לנושאי השיעור והם שיתפו לאילו מהנושאים הם מתחברים יותר. הריפוי מתקיים ברגע בו אני אוהבת משהו, נהנית ממשהו. אני מעניקה את זה למישהו ומקבלת את זה חזרה. כשהמשתתפים לקחו חלק מהבניית תכני השיעור הם הפכו מ"רק" משתתפים למנהיגים של המפגש.

קים: לא היה קל בזום. מצאתי את עצמי אומרת: "תחזיקי מעמד, תמשיכי". המפגשים בזום שומרים על הקהילה שלנו קרובה, כמו לחזור הביתה למשפחה קטנה ומוכרת בכל מפגש. כשאני רואה את עצמי במסך הזום, אני משתדלת לא להפעיל ביקורת כלפי עצמי, כך שהריכוז שלי יכול להישאר מכוון אל עבר האחרים, כמו בסטודיו. הריכוז הוא נושא מורכב עבורי בזום. קפיצה מאחד לשני.. אני מאוד שמחה שאנחנו ממשיכים. המחוייבות לפרוייקט יצירה עם נאוה הייתה מאוד מועילה.

מרסלה: ברגע שיכולתי ללמד על הבמה (בתיאטרון ריק), חל השינוי. אז הרגשתי טוב יותר כמורה. מרחב ההוראה הוא מרחב פתוח ויפייפה. יכולתי להבחין שגם המשתתפים מהבית היו במצב רוח טוב יותר.

ארי: הריפוי מתרחש כשאנחנו מצליחים לגשר בין הסיטואציה שלנו לזו של האחר. אני מלמד קבוצת בני נוער, שאיתה אני בונה מחנה קיץ שהתבטל. בסופו של דבר קיימתי שני סשנים בזום שהיו מבוססים על סקורים. דיברנו על מהו סימון (notation) ומה זה אומר לכתוב מופע. כל אחד מהתלמידים כתב סקור במדיום שלו/ה, ובאמצע התקופה ביקשתי מהם לחלוק את זה עם אחרים. באופן הזה הם עשו קו-פרודוקציה עם אחרים שזרים להם.

הקשר חברתי, כלים חדשים ואדפטציות – ענת בר וניר וידן

מתן זמן נוסף ל"רוח הקבוצה", לאינטרקציות החברתיות, לתקשורת מעבר לשיעור עצמו.
בשיעור שאינו כולל מגע, עשיתי שימוש בקיר כמה שניתן. לעמוד על הרגליים ועדיין לחוש נתמכים, גם ללא מגע הקבוצה.
שימוש בריבועי הזום כאלמנט.
שימוש במרחק מהמצלמה, בקרבה אליה, במגע בה – כאלמנטים.
שינוי הפרספקטיבה של המצלמה בין התרגילים. רק רגליים, רק ידיים, כדי לדמות ולהדגיש את תשומת הלב לחלקי הגוף השונים.
שימוש במוסיקה שכבר מוכרת למשתתפים, כדי שהקצב יהיה ברור להם, גם במקרה בו החיבור לאינטרנט חלש.
הוראה משותפת משני מכשירים שונים כדרך לקבל פידבק לגבי החיבור לאינטרנט.
הוראה קבוצתית – האחריות מתחלקת בין המורות ונוצרת תחושה של יחד בניגוד לתחושת הריחוק והבדידות.
יש תמיכה טכנית מהתיאטרון בזמן העברת השיעור. מאוד עוזר למורות.
לעשות שימוש באותו נושא באופן המשכי במעבר מהשיעורים בבית אל עבר המרחב הציבורי.

אדפטציה למציאות התרבותית / חברתית:

שכבה נוספת של פגיעות וחוסר ביטחון בתקופת המגיפה.

באיטליה, עשינו שימוש בכוח של מרחבים אמנותיים משותפים. הוראה מהתיאטרון, מהמוזיאון, מהקולוסיאום. לחוות יחד נוף יפה ומוכר כחלק מהשיעור – יצר תחושה של יציאה מהבית וביקור במקומות יפים ואהובים, יחד עם חברים אחרים. אפילו הוראה מהסטודיו ולא מהבית – האם יש בכך את הכוח ליצור הבדל בחוויית המשתתפים?

באופן כללי – ניכר מאוד החוסר במגע והגעגוע אליו כאמצעי בלתי מילולי לקשר חברתי. יש ניסיון להביא את נושא המגע דרך הזום, דרך המצלמה. מגע בגופנו שלנו, לדמיין מגע דרך המסך או מגע דרך האוויר.

Settings – עינב רוזוליו

אורלי:

כיצד ניתן לשמר את יחסי החברות והאינטרקציה החברתית כשאנחנו לא חולקים את אותו מרחב? איך ניתן לייצר מעגל כשאנחנו לא חולקים את אותו מרחב?
המגבלות שמייצרת הטכנולוגיה נפתרות על ידי יצירתיות. למשל: הפכה את התמונה שלה בזום, השתמשה ברקע כאינפורמציה במקום כהסחת דעת.
להישאר קרובות, על ידי קשר עין, קול, סשנים של דמיון מודרך. "אני רואה אותך" "אני שומעת אותך".
כלים: בנייה ושיכלול של שפה חדשה לטובת השיעורים. לגשת למרחב הדיגיטלי כמרחב לכל דבר, בו ניתן להחיל עקרונות כוריאוגרפים לטובת חיבור הגוף והחוויה האנושית.
עידוד תהליכים של דמיון משותף (co-imagination), מציאת דרכים השתתפותיות יותר לפיתוח ושיתוף ברעיונות.
שיפור הידע הטכני שיש ברשותינו לגבי הפלטפורמות הדיגיטליות. כיצד ניתן לעשות בהם שימוש יצירתי?
הקונספט של זמן השתנה. פתאום ניתן לנו יותר זמן להקדיש לשיחות עמוקות, מחקר ובדיקה. ובאופן הזה אנחנו שמות יותר לב לאופן שבו אנחנו משתמשות בזמן.

מיקלה:

להיות במגע, להיות בקשר – מה זה אומר בתקופה הזו? אני חולקת את הרגע עם הרקדנים – משתתפים ובכך אני בקשר איתם, (in touch with them).
גופים רבים יוצרים גוף אחד גדול שנע ביחד במציאות. הרקדנים נעים לקראתי דרך המסך, דרך עיניהם.

רוברטו:

השימוש בשפה. שיעורי שמע שהם ערכו דרך הטלפון עבור משתתפים שאין להם מחשב או אפשרות טכנית להשתמש בו. הדבר הוליד את הצורך בתמלול המשימה במקום הדימוי הגופני הממחיש אותה.
המורות עבדו בזוגות על מנת לשמר ולטפח את קשרי העבודה ביניהן.
המרחב הדיגיטלי כמרחב כוריאוגרפי.
יש יותר זמן ועל כן יותר עומק לתהליכי בחירת המילים, בחירת המוסיקה.

אורלי:

הגעה למרחב שלי לפני תחילת השיעור. הסבת המרחב הביתי שלי לטובת השיעור. הציעה גם למשתתפים לעשות את ההכנה הזו בבתים שלהם.
הרחבת הנוכחות של עצמי במרחב קטן ובזמן קצר יותר.

מיקלה: בשיעורי השמע, הקול שלי היה כרקע לדמיון שלהם ולמרחב הפיזי שלהם. הקול שלי נוכח בחדר שלהם ורק בהמשך, בשיעורי זום – גם הדימוי שלי דרך הוידאו.

עינב: השימוש בזום הנכיח לי את הדימוי שלי עצמי. עבדתי מול בבואתי והביצוע שלי עצמי את התרגילים. זה היה אתגר חדש. הכנסתי את זה כתוכן לתרגילים, כשהמשתתפים עובדים מול הדימוי שלהם את עצמם ועובדים איתו דרך הגזמה, העתקה, הומור.

לי: חששה שהמשתתפים יסחפו בביצוע התרגילים ולא יהיו זהירים עם הגוף שלהם.

סימונה: מצא תשוקה גדולה במהלך השנה. הבין שהוא הרבה יותר זהיר ורגיש עם המשתתפים מאשר בשיעורים בסטודיו.

אילאריה: התמודדה עם הרבה תיסכולים חדשים שצצו. הייתה צריכה להמציא מתודות עבודה חדשות לחלוטין.

פחדים ואתגרים – שירי טייכר

חשתי כעס ודיכאון. מצאתי את עצמי קוראת ספרי פסיכולוגיה על חשיבה חיובית. הרגשתי שעליי לדאוג לעצמי עבור התלמידים שלי.
התקופה הזו הייתה מוזרה מאוד. כשהיו לנו מספר שיעורים קטן שהתרחשו פנים אל פנים – חששתי להשתמש בקול שלי ובכך להפיץ את הוירוס.
באיטליה הקלטנו שיעורי שמע. זה גרם לי להיות יותר ברורה לגבי מה אני מלמדת ולהיות ערה יותר לשימוש שלי בקול.
היה לי יותר זמן בבית ולמדתי לקחת זמן לעצמי. לקרוא ספרים, לראות אמנות – דברים שעוררו השראה בהוראה שלי.
המשתתפים שלנו נתקלו בקשיים טכניים. לצערינו חלקם לא השתתפו בשיעורים מהסיבה הזו.
גיליתי איזו קהילה מדהימה קיימת סביבי.
הקלטת השיעורים הביאה אותי להיות יותר ברורה באופן שבו אני מתקשרת. השיעורים היו קצרים יותר ולכן הייתי צריכה להיות תמציתית ומרוכזת יותר.
בגלל האופן שבו הזום מעוצב, הייתי יותר ערה לצורה בה תשומת הלב שלי מתחלקת בין המשתתפים. על אילו "ריבועים" אני יותר מתבוננת ולמה.
השתמשתי בשיעורי הזום הקצרים יותר כדי לעבוד על תכנים שהרגשתי שהם חשובים יותר מבחינת המחלה, מכיוון שחששתי מהאופן שבו הסיטואציה של הימצאות ממושכת בבית משפיעה עליהם ומאתגרת אותם. מצאתי את עצמי בוחרת נושא יחיד לכל שיעור ועובדת על הנושא הזה בדרכים שונות.
אחד האתגרים הגדולים ביותר עבורי היו לקבל את המצב. למשל, לקבל את העובדה שחלק מהמשתתפים לא יכולים לקחת חלק בשיעורים, או לקבל את העובדה שאנחנו לא יודעים כמה זמן המצב יימשך.

חלק שני: דיון מסכם בהנחיית מוניקה ג'ילט

נושאי הוראה שעלו על ידי המששתפים באופן חופשי כנקודות להשראה:

טווח Range: מהר – לאט, עצוב – שמח, רועש – שקט, גדול – קטן.
קינספרה – השימוש במרחב האישי של כל אחד. עפ"י לאבאן.
שינוי הדחיסות והטמפרטורה של הגוף.
מרחק, יחסיות.
שימוש באובייקטים שבחדר, בזכרונות הכרוכים בהם, הקשר שלנו אליהם.
התבוננות וחיקוי של הסביבה הנתונה.
יחסים עם הרעיון של יציבות ואיזון דרך עבודה עם האיזור שבין האוזניים.
נראה ובלתי נראה. פרטי וציבורי.
מרחב תלת מימדי כמו קובייה או קינספרה.
תרגום כישורים קונקרטים מחיי היומיום (בישול, גינון וכו') לכדי מחקר תנועתי.
מוטיב של שקיעה דרך מגע, מבט וכו'.
להיות יחד ויוניסון. איך להיות ביוניסון בלתי מסונכרן.
deep listening. היצמדות לקצב. עבודה עם הקצב ללא שמיעה חיצונית שלו.
עבודה עם מגע כאילו היינו עיוורים. לראות מבפנים. ראיית רנטגן.
עולם מדומיין ביחס לעבודת אמנות.
להיות משהו או מישהו אחר, להימצא במקום אחר.
לחלוק חוויות ותחושות סביב יצירת אמנות.
הפעלת מודעות לחושים, גם מעבר לחמשת החושים. למשל: איזון, טמפרטורה ועוד.
טיפוח תחושת קבוצתיות טובה דרך תקשורת בין המשתתפים במהלך השיעור ואחריו.
תנועת שרירי הפנים בהשראת קצב.
שימוש ביוניסון כאפשרות להרגיש קרובים.
אנטומיה של איברים פנימיים כהשראה לתנועה.
משחק עם חלל. בתוך ומחוץ לגוף.
השראה מחיי היומיום. המעבר בין השימוש היומיומי בגוף לכדי ריקוד. אלמנטים פרגמטים המייצרים מחול. העמקה בהרגלי ישיבה, קימה, התהלכות.
קו האמצע של הגוף כמחלק את הגוף לחצי. באנטומיה, באמנות, בתפישה רוחנית את הגוף, בטכניקות מחול ובנוסף – במחקר תנועתי חופשי. אתגר הקורדינציה, שינוי של תפישת הגוף.
שימוש בדימוי שנשלח למשתתפים מבעוד מועד כדי לעורר עבודה עם הדמיון.
אשליית רעיון הגבולות והאפשרות הטמונה ברעיון הגבולות.
מיינדפולנס.
עבודה עם סקור כדרך ליצירת שיתופי פעולה: הסבר של מהו סקור, מהי כתיבה (Notation) של מופע וכו'. בשלב הבא, כל משתתף כותב סקור, בכל מדיום שהם בוחרים ושולחים למורה. המורה מחלק אותם חזרה באופן רנדומלי בין המשתתפים, כמתנה, כמכתב בבקבוק ממישהו אחר. המשתתפים עובדים על פרשנותם את הסקור ובשיעור הבא הם מציגים אותן. בצורה הזו, הסקור עצמו הוא "התוצר האמנותי" והמהלך הפרשני הוא שיתוף הפעולה בין המשתתפים.
דמיון כמרחב הרקע לשיעור.
דימוי גוף ודימיון (מהו הגודל של איברי הגוף השונים? כיצד הם משתנים בזמן התנועה. לנסות לרקוד עם זנב מדומיין, כנפיים וכו').
איזון היחסים בין פנים וחוץ דרך שימוש בעיניים.
הפחתת תחושת אי הודאות דרך המחשת תחושת הביטחון בגוף ובתנועה.
השתעשעות עם המושגים "חומר" ו"משמעות".
הופעה והיעלמות. מציאת דרכים שונות להשתמש בגוף ביחס למסך. למצוא דרך זה גירויים כוריאוגרפים.
עבודה עם זכרון פיזי וגעגוע דרך סיפורים, תמונות, שירים.
"להקה חיה" – להיות עם המשתתפים במצביהם המנטליים / רגשיים.
שימוש ביחסים שבין קו האמצע של הגוף ומרחב החדר כדי לגלות ולייצר מפות חדשות.
סשן האזנה: חיבור המשתתפים למרחב האישי שלהם על מנת ליצור חיבור ביניהם מרחוק. מתן תמיכה ונוכחות תוך חיבור לאחר.
עבודה על חיזוק הקשר דרך אלמנט המצלמה, פוקוס על העיניים, עבודה עם מבט בין המשתתפים, אמירת שלום דרך המבט.
עבודה עם יצירת אמנות דרך מתודה של רשת קורי עכביש. לדמיין שמהידיים ניתן לשלוח רשת קורים שבאמצעותה ניתן להתחבר לסביבת החדר או למישהו אחר, גם מאוד מרחוק. בשלב השני – לחבר את כל רשתות הקורים של המשתתפים בשיעור ולעבוד על תחושת הקשר.
האנשה / אנימציה של המרחב סביבי.
שימוש באיכויות שונות של תנועה על מנת למפות מחדש את החלל. ניתן להתבונן באחרים ודרכם לגלות איך איכויות תנועה שונות משנות את החלל.
יצירת מהלך מאוד ספציפי דרך סקור, להיצמד אליו עד סוף השיעור ולחקור אותו לעומק.
איסוף מילים מהמשתתפים כדי לייצר סקור כוריאוגרפי, כשמשמעות המילים יכולה להתגבר או להתרחב.
לייצר סקורים שניתן לבצע עם המשפחה.
שימוש בשני רגשות: אחד חיובי ואחד שלילי דרך קישור שלהם לאיברי הגוף.
לייצר מרחב שיתוף אונליין של רגעים / פעילויות ורפלקציה אישית. אחד על אחד, בין המשתתפים.
עבודה עם שתי תמונות: מה אני רואה בתוך החדר שלי ומה אני רואה מחוץ לחדר שלי. שימוש בשתי התמונות כרמזים ראשוניים למפה כוריאוגרפית.
לחשוב מחדש על מגע.
עבודה עם המושג "עצמאות", בחיבור עם המושג "שיתוף".
נוכחות הקול.
מחשבה על האפקט של המרחב – מרחב תיאטרלי, חוץ, מונומנטים, מרחבים מוכרים. כיצד זה משפיע על המשתתפים?
העמקה בשימוש בקול ככלי לבחינת יחסי מרחק – קירבה (proximity).
אנחנו המורים של עצמינו – משהו שצריך להיאמר ולא להישאר כמחשבה.
מהו האימפקט של מרחב בהקשר של "מרחב דיגיטלי"? כיצד ניתן לקחת את זה הלאה בבניית השיעורים?
מחשבה מחודשת על המושג – מרחב.
אנחנו איננו לבד. אפשר להאט, לחזור לבסיס. השראה מתמונות, חמשת החושים. אימוץ פעילויות יומיומיות ושימוש בהן בשיעורים. לבקש מהמשתתפים להביא את המוסיקה שלהם לשיעור.
הרחבת טווח הנוכחות, היכולת.
מחשבה מחודשת על המושג – מרחב משותף.
התקרבות לטבע, אפילו מתוך הבית.
לא לחשוב על שיעור הזום כ"פשוט" יותר, אלא כעצמאי יותר, מתקדם, משותף, כל המשתתפים הינם המורים של עצמם.
עבודה עם מאפייני הבית / הסטודיו שלנו (אור, אובייקטים, גודל, פרטיות וכו')
כיצד לעשות אינטגרציה את הידע הבלתי נראה – מה נותן לנו עונג או תשוקה בחיי היומיום וכיצד זה יכול לייצר אנרגיה?
הכרת האפשרות לשימוש בתודעה כדי להימצא במרחבים שונים.
חזרה לבסיס.
"תודעת החדר".
הקול שאומר: "אני כאן". חזרה לבסיס. תרבות קולקטיבית.
הקשר בין המוח לסאונד. הסאונד של הקול כאפשרות לחקירה מחודשת של משמעותו של מגע.
שימוש בהומור ככלי להתמודדות עם אתגרים חדשים, מדרג, מיקרו/מקרו, זמן. התרחשות שקודמת לשיעור, או מתרחשת אחריו ומשפיעה עליו (למשל: שיעורי בית עם המשפחה).
הדרכה דרך שמע. דמיון וגוף. דבר מה שאפשר להאזין לו בזמן הליכה.