חזרה מישהי טוטאלית

רונה קופרבוים
10.03.2005

לא במקרה סומנה יסמין גודר כיוצרת המחול הישראלית החדשנית, המוכשרת והמרתקת ביותר של זמננו 

קרה לכם פעם שהרגשתם כאילו הפרצוף שלכם הוא לא הפרצוף שלכם? נניח, התבוננתם במראה ופתאום אמרתם לעצמכם: מה זה הפנים האלה? איך הן קשורות אלי? ולרגע אחד מחריד חשתם זרות מוחלטת בתוך עורכם שלכם. אם זה קרה לכם תוכלו להבין איך זה לשבת באולם מול עבודה של יסמין גודר. ההתרחשות על הבמה היא איכשהו בו בזמן גם חיבוק מאמא וגם נחיתה בסנדלים על הירח: הדבר הכי מוכר וקרוב שיכול להיות, אבל גם הבלתי מובן ביותר, הקורא ביותר לפענוח. מאז החלה לפעול בארץ, בשנת 1999, מסומנת יסמין גודר כיוצרת המחול הישראלית החדשנית, המוכשרת והמרתקת ביותר של זמנה. היא זוכה להערכה רבה, המתבטאת, בין היתר, בפרס בסי היוקרתי שקיבלה בשנת 2003 בניו יורק, בהכללתה ברשימת מאה האנשים המשפיעים בתרבות של "ידיעות אחרונות", בהזמנה להופיע עם להקת פינה באוש, ובבחירתה כאמנית נבחרת על ידי הקרן למצוינות ותרבות בשנה שעברה.  קסם הכוח האפל גודר אינה באה לבדר את צופיה אלא להפעילם מבפנים. "אני חושבת שהתפקיד שלי הוא להציע דיאלוג מעניין וגם מפגש מטאפיזי", היא אומרת. "ההופעה על במה מייצרת אצלי איזה צורך לחשוף. זה לא אקסהיביציוניזם אלא רצון לייצר תקשורת ברמה שונה מיומיום". היצירות המרכזיות שהעלתה עד היום – "פתאום ציפורים", "אולם", "שתיים שעשוע ורוד" ו"קרם תות ואבק שריפה" – פועלות על הצופה כמעין חור שחור השואב אותך לתוכו ללא יכולת התנגדות. גם אם העולם המסויט, המעונה ומוכה הברק שגודר אוהבת לחקור ולהציג אינו פשוט לצפייה, קשה מאד להסיט ממנו את העיניים, וכמעט בלתי אפשרי להיוותר אדיש כלפיו. יש בעבודות שלה איזה כוח שאי אפשר להתכחש אליו למרות היותו לעתים קרובות אפל. לראות את "קרם תות ואבק שרפה", עבודתה האחרונה והפוליטית, זה כמו לשמוע נבואת זעם שכל מילה בה מדויקת, אבל אין לה התחלה ואין לה סוף. והנה, כשהלכתי בפעם הראשונה לראות את "אולם" בתיאטרון תמונע (זה היה לפני שלוש שנים ושתי ממשלות), באו איתי שתי חברות חובבות מחול. 25 דקות לתוך ההופעה חוו השתיים קריסת מערכות אמנותית. "אני על סף התמוטטות עצבים", לחשה אחת מהן. "אני לא יכולה לשאת את המועקה הזו יותר", הצרידה השנייה, "הניכור שמפיצים הרקדנים שובר לי את הלב". וכך חמקו שתיהן החוצה, להחזיר את נשימתן למצב תקין. אני נשארתי עד הסוף וכשיצאתי הרגשתי כמו ניצולה של תאונת דרכים. אז למה נשארתי? ראשית, כי לא כל יום אדם זוכה לראות את הרגעים האיומים של חייו חולפים מולו בתוך גופם של אחרים. שנית, כי להתמודדות עם דברים לא קלים יש ערך מרפא. ושלישית, מפני שהייתי חייבת לבדוק אם בסוף הערב מוצעת נחמה (אם גם אתם רוצים לגלות את התשובה, לכו לראות את "אולם"). ורביעית, כי זה היה כל כך יפה.גודר לא ממש נדהמת כשאני מספרת לה על ההימלטות ההיא. היא רק קצת מופתעת שזה קרה דווקא ב"אולם", יצירה לשני רקדנים ושלוש רקדניות, שעליה "רוב האנשים אמרו לי שהם חשו הקלה, ולא מועקה, בגלל ההזדהות שהם חשו עם הניכור של הדמויות". העבודות שלה נחשבות תובעניות, משמע הן דורשות מאמץ מן הצופה; וגודר, שמורגלת כבר בתלונות בעניין זה, מספרת שלא פעם קרה שבאו אליה אנשים אחרי הופעה ואמרו שהם כועסים עליה בגלל מה שעשתה להם. "אבל", היא ממוללת את קצה הספה ואומרת בהדגשה, "כעס בפירוש עדיף על אדישות. יוצא שאנשים בוכים בעבודות שלי, ובכי זה בעיני מקום של עוצמה הנובעת מהזדהות או כאב. אני לא רואה בזה משהו שלילי."כשאני יוצאת עם עבודה לקהל אני ממש רואה את התגובות מתגבשות באוויר", גודר אומרת "והן שונות מארץ לארץ. ויש גם את התגובה שלי לתגובה. אני אף פעם לא יודעת איך הקהל יגיב למה שהוצאתי מהנפש, מהלב, מהגוף שלי, למה שהשקעתי בו את כל הכוחות. זה מקום מאד פגיע אבל זה חלק מהעסקה, לא? ולפעמים קורה שאני מרגישה שהקהל הבין כל שנייה, כל ניואנס, כל בחירה. לפעמים אנשים באים ומגלים לי דברים שלא ידעתי על העבודה, מייצרים אצלי מודעות חדשה לדברים שעשיתי. וזה מרתק".  שעשוע באירופה גודר (32) נולדה בירושלים וגדלה בניו יורק. בגיל שש החלה לרקוד, ואת שנות התיכון בילתה בתיכון לאמנויות הבמה הניו יורקי. "היה לי פיצול אישיות בין דימוי הבלרינה שלאורו גדלתי ובין האני האמיתי שמחוץ לסטודיו. הייתי נכנסת לשיעורי בלט קלאסי עם שיער צבוע ירוק", היא נזכרת, "ואז גיליתי את המחול המודרני והבנתי שהוא יכול להכיל את כל הרובדים שלי". היא חזרה לישראל כדי להתגייס ועם תום השירות הצבאי חזרה לניו יורק והמשיכה את לימודי המחול בבית הספר לאמנויות "טיש" של אוניברסיטת ניו יורק. את ההופעה הראשונה שלה בישראל ערכה גודר במסגרת פסטיבל גוונים במחול בשנת 1999, עם היצירה "הקיר של אלינה". מאז העלתה, מלבד היצירות שהוזכרו עד כה, גם את "תגידי שלום יפה", "I Feel Funny Today" ו"שדות ירוקים" (שיצרה לאנסמבל בת שבע). בעשר השנים האחרונות היא חולקת את חייה עם הבמאי איציק ג'ולי, שגם משמש כדרמטורג ביצירותיה. גודר פועלת כאן אך שומרת על יחסים קרובים עם זירת המחול הניו יורקית, שם מתגוררים הוריה ואחיה. כעת מצויים גודר ורקדניה באמצעו של סיבוב הופעות בן חצי שנה. אנחנו נפגשות למחרת שיבתם מברלין, שם הופיעו עם "שתיים שעשוע ורוד", שהוא דואט מפעים בביצוען של גודר ואיריס ארז, ו"קרם תות ואבק שרפה",  העבודה האחרונה והפוליטית, בביצועם של "רקדני הספסל המדממים". בחודשים הבאים ינדדו גם לצרפת, גרמניה, קוריאה, לונדון ושוב צרפת. גודר מרוצה שכן על ההזמנות האלה היא נסמכת בכדי להמשיך ולהחזיק את יצירותיה בחיים, כמו גם על מנת לשלם לרקדניה משכורת. היא אמנם נתמכת על ידי המדור למחול של משרד החינוך והתרבות, אבל הסכום אינו מספיק לכל הצרכים. בשל כך היא גם מלמדת בשיטת ה"רליס טכניק", שמכירה במשקל הגוף במקום להכחיש אותו, כנהוג בבלט הקלאסי.  גודר היא רקדנית מכשפת, וגם כוריאוגרפית שנהנית לחשוב, לנסח ולהרהר בעבודת הגוף שממנה היא יוצאת ואליה היא באה. "אני מתחילה עם גרעינים של מחשבה, וההתהוות שלהם לתוך מהלך אמנותי זה תהליך מאד קשה. אני משתדלת לא לערב את המימד האינטלקטואלי בשלבים הראשוניים, כדי שהיצירה תתגלה לי מעצמה". החורג, העקום, הצורם, המעוות, הסוטה, המגוחך ובעיקר הגרוטסקי נצבעים אצלה באיכות פיוטית ונמסרים לצופה כיופי צרוף. " אני אוהבת קיצוניות ובעיקר קיצוניות של הגוף", היא מתוודה. "אני מחפשת אחר שכבות עומק שמתנגשות לפעמים. מהלך חשוב בתוך החיפוש הוא לקחת את מה שמובן מאליו ולעצור מולו, לבדוק אותו, לשאול לגביו שאלות. להוצאה מההקשר יש כוח עצום. למשל חיוך, שזה דבר שנחשב אסתטי – אם תקפיאי אותו לדקה רצופה, הוא נהיה פתאום משהו פסיכי. למה? למה כשאנחנו משהים ומשתהים בתוך הטיקים החברתיים שכולנו מתרגלים מדי יום זה נהייה פתאום מביך?". הרבה שאלות יש לה לגודר, ורק גוף אחד לענות בו. אז היא מבלה מדי יום שעות ארוכות בסטודיו ונהנית להתייסר עד שהיא מפצחת את התנועה שדרושה לה ואת המבנה שישרת אותה. "לפעמים זה קשה לעמוד עשר שעות בסטודיו ולהרים את היד שוב ושוב, אבל זה מה שאני אוהבת. זה לא משתלב עם אורח חיים של תשע עד חמש. אם היה לי יום רע בסטודיו, קשה לי לשים את זה בצד וללכת לקניות".  מופע בלתי נסבל את העבודה על "קרם תות ואבק שריפה" החלה דווקא בהחלטה לעסוק במציאות הפוליטית והנפשית בארץ דרך בחינה ופירוק של תרבות הדימויים שנוצרה סביבה. "הבאתי גזרי עיתונים לסטודיו עם צילומים שמייצגים את 'המצב' – חייל, מחסום, גופה, קינה, בכי. לא ניסיתי לספר את הסיפור של התמונות, ליצור נראטיב, אלא להיות מסוגלת להרגיש אותן. לפעמים ניסינו להרגיש את האנשים המצולמים, להפוך את הדו מימדי לתלת מימדי, ולפעמים ההפך, להעצים את הדו מימדיות, את הפלסטיות. מה שדחף אותי לעשות את 'קרם תות' זה הפרדוקס שכולנו חווים פה – מצד אחד רצון חריף לגעת ולחוות, מצד שני תחושה מנוונת של חוסר אונים וקהות חושים. לא יכולתי לעשות שום עבודה אחרת השנה. נתקלתי באנשים שאמרו שזה בלתי נסבל לראות את 'קרם תות'. זה מעניין לראות איך ביומיום אנחנו יכולים לאטום את עצמנו מפני מה שקורה, אבל כשאותו דבר מיוצג בפניך בתיאטרון, אין לאן ללכת". האם היא מסכימה עם התיאור הרווח של יצירתה כמלאת שיגעון וטירוף? גודר מושכת בכתפיה. "בעיני זה לא טירוף להראות רגש במלוא הטוטאליות. להפך, זו קבלה של הטווח האנושי. גם כשאני על הבמה אני חווה את הכל בו זמנית: כוח, חולשה, פגיעות, שלווה, מתח. כאילו אני גם יוצאת מתוך עצמי וגם מתכנסת פנימה. יחד עם זה חשוב לי שזה לא יישאר רק ביני לביני. בסך הכל אני יוצרת כדי לפגוש, כדי לנגוע".