חזרה ניצחון התנועה הציונית

ציפי שוחט
12.07.2006

בשנים האחרונות נהפכה ישראל למעצמת מחול בינלאומית. איך זה קרה, מי האחראים להישג, ואיך יוצרים כמו ענבל פינטו ואבשלום פולק, להקת "קמע" ויסמין גודר עושיעונת הפסטיבלים הנוכחית בצרפת "תהיה גם הקיץ של המחול הישראלי העכשווי", הכריז "לה מונד" לפני שבועות אחדים, והוסיף: "גל של התחדשות שוטף את הסצינה הישראלית זה חמש שנים". בהמשך צוינו מקצת היוצרים שהופיעו בצרפת בחודשים יוני-יולי: יובל פיק ועמנואל גת בפסטיבל מארסיי, טליה פז בפסטיבל באוזס, להקת בת שבע עם יצירות של אוהד נהרין, וכן טל בית הלחמי ושרון אייל בפסטיבלמונפלייה.

"זו היתה הפתעה מוחלטת לגלות את האמנים הצעירים והלא מוכרים האלה", אמר דידייה מישל, מנהל פסטיבל באוזס, באותה כתבה. הוא ציין כי גילה את יוצרי המחול הישראלים לפני ארבע שנים ומאז הוא משבץ אותם בפסטיבל באופן קבוע.

אם לא די בכך, ארבעה ימים לאחר אותה כתבה ייחד "לה מונד" כתבה נפרדת לכוריאוגרף עמנואל גת, שבהתוארה עבודתו כ"צירוף בין יופי ליעילות" ו"עוצמה שהיא לעולם לא אלימה".

ישראל נהפכה למעצמת מחול. גם בארצות הברית ובמדינות אחרות באירופה יש למחול הישראלי נוכחות מרשימה. החודש יופיעו נהרין, גת ויסמין גודר בפסטיבל המחול היוקרתי בלינקולן סנטר בניו יורק. למעשה, קשה למצוא היום פסטיבל בינלאומי למחול ללא נציגים ישראלים. על פי נתוני פילת (המרכז למידע ומחקר תרבות), ב-2005 הועלו עשרות מופעי מחול של יוצרים ישראלים בחו"ל: ללהקת בת שבע נרשמו 39 הופעות; להקת המחול הקיבוצית – 23 הופעות; הלהקה של ענבל פינטו ואבשלום פולק – 30 הופעות; יסמין גודר – 18; עמנואל גת – 13. ב-2006 גדל מספר המופעים ולעתים אף כמעט הוכפל; מספר המופעים של גת, למשל, גדל השנה ל-24.

רמי באר, מנהלה האמנותי של להקת המחול הקיבוצית, מדגיש: "אנחנו מבוקשים בגלל השפה האישית של היוצר ולא משום שיש איזה תו תקן ישראלי". עם זאת, הוא מוסיף: "אני מניח שיש משהו ששייך לקיום ולהוויה שלנו כאן, שמביא ליצירה ועשייה אישית וייחודית".

"המחול הישראלי נחשב סקסי, יצרי, פיסי, אנרגטי", מסביר יאיר ורדי, מנהל מרכז המחול התל-אביבי סוזן דלל. "הוא שונה מאוד מהמחול האירופי המעודן, הבנאלי. הוא אפילו יותר צבעוני, מקורי ופורץ דרך מהמחול בניו יורק, שהוא אמורפי ולמעשה כמעט לא קיים". עמנואל גת מחזק את דבריו: "המחול העולמי נכנס לתבנית מסוימת ואין בו דברים מפתיעים. העשייה כאן, לעומת זאת, לא נראית כמו עוד דבר. המחול הישראלי עונה להם על הצורך המסוים הזה".

מעבר ליוקרה, באר מצביע על יתרון נוסף שיש להופעות בחו"ל: "ההופעות האלה מאפשרות לנו להתקיים", הוא אומר, "הן החמצן והאוויר לנשימה כי הן מכניסות כסף. מהופעות בארץ בלבד אי אפשר לקיים את הלהקה. העלויות עצומות והקהל מצומצם".

מקום לשיגעונות

אבני היסוד של המותג הבינלאומי הזה – המחול הישראלי – הונחו עם הקמת מרכז סוזן דלל ב-1989 על ידי משפחת דלל ועיריית תל אביב. רבים הביעו אז ספק בסיכוייהצלחתו והיו אף שניבאו לו עתיד של פיל לבן – נבואה שלא התגשמה. ניהול המרכז הופקד בידי רקדן לשעבר, יאיר ורדי, שניהל את מרכז המחול בניוקאסל ובדיוק חזר אז לישראל. בזכות ורדי נהפך סוזן דלל למרכז סואן ושוקק חיים.

"כשיש מקום ויש אולם אפשר לבטא את השיגעונות", הוא אומר. ואכן, מאז קם המרכז נוצרו בו פסטיבלים ופרויקטים שונים ומשונים, כולם נועדו לתת במה לרקדנים ויוצרים. ביניהם, "יוצרים בדגש", "מחול לוהט", "מחול אחר", "גוונים במחול", "דאנס אירופה ו"חשיפה בינלאומית". במרבית הפרויקטים הללו תמכו משרד החינוך והתרבות והעירייה, ולו במעט; אבל אילולא הלהט של היוצרים והרקדנים והצורך הקיומי שלהם להתבטא – לא היה קורה דבר.

פרויקט "חשיפה בינלאומית" הוא שאחראי במידה רבה לתהודה הגדולה שהמחול הישראלי זוכה לה כיום בחו"ל. אבני היסוד שלו הונחו לפני כעשור על ידי אדם אחד, משוגע לדבר, שהיו לו שותפים: יאיר ורדי ושותפיו, עיריית תל אביב ומשרד החוץ. עד ל"חשיפה בינלאומית" הכיר העולם מעט מאוד מהמחול הישראלי – בעיקר את להקת בת שבע ולהקת המחול הקיבוצית ואולי גם את רנה שיינפלד. מאז נוסד ב-1995 מספר מנהלי הפסטיבלים שהשתתפו בפרויקט רק הלך וגדל; בשנה האחרונה, למשל, באו 80 מנהלים.

הפרויקט, כמו כל פעילות המחול בארץ (ראו מסגרת), מתנהל בתקציב מגוחך ממש: 120 אלף שקלים בלבד. מלבד זאת, משרד החוץ (קשתו"ם – אגף קשרי תרבות ומדע) השקיע ב-2005 580 אלף שקלים במימון כרטיסי טיסה ל-50 מופעי מחול ישראליים שהוצגו בחו"ל ואירוח 80 מנהלי הפסטיבלים שבאו ל"חשיפה".

נהרין ניער את התחום

אל מרכז סוזן דלל הצטרפו במות נוספות, שקמו לפניו ואחריו, ובהן תיאטרון "תמונע", "המעבדה" ופסטיבל ישראל, שנתן כל השנים במה מרכזית למחול הישראלי. אולם מעל הכל צריך להדגיש את תרומתו של אוהד נהרין. "אסור לשכוח את המהפכה שהוא עשה", אומר ורדי ומבטא את דעתם של רבים.

נהרין מונה ב-1990 למנהלה האמנותי של להקת בת שבע, במקביל להקמת מרכז סוזן דלל, ומאז חולל מהפכה בתפישת המחול הישראלי. הוא ניער ושינה לא רק את היחס אל המחול אלא גם את האופן שבו התנהלו עד אז להקות. "להקת בת שבע התמקמה בנוה צדק שנה לפני שהמרכז הוקם, ונהרין מונה שנה אחר כך למנהלה האמנותי. זה יצר תואם נהדר בין המרכז ללהקה", אומר ורדי, "שייכותה של להקת מחול לאומית טובה למרכז מחול היא הנוסחה להצלחה".

סיוריה הרבים של הלהקה בבירות העולם קיבעו את מעמדה כאחת מלהקות המחול המובילות בעולם. בחודש שעבר פתחה הלהקה את פסטיבל המחול של מונפלייה, החודש היא תופיע עם "טלופאזה" בלינקולן סנטר. זו הפעם השנייה שהלהקה מופיעה בלינקולן סנטר והפעם הרביעית שלה בניו יורק בארבע השנים האחרונות. ב-2007 היא מוזמנת לפתוח את פסטיבל סידני, את פסטיבל בלגרד ואת פסטיבל המחול של אוסלו.

אין עוררין על כך שהצלחתו של נהרין סללה את הדרך למובילי סצינת המחול הישראלי, ובהם גת, פינטו ופולק, גודר ובאר. באר מונה לפני עשור למנהלה האמנותי של להקת המחול הקיבוצית ומאז מזוהה הלהקה עם עבודותיו המועלות ברחבי העולם. "הדרישה של הפסטיבלים בעולם היא להציג להקה שבראשה יוצר בעל כתב יד אישי, כמו פינה באוש, מרס קנינגהם ויירי קיליאן", אומר באר. "הלהקות הרפרטואריות ממעטות היום לסייר בעולם. גם הקיבוצית ובת שבע היו בעבר להקות רפרטואריות וכיום הן מזוהות עםיוצר. כך קורה גם עם הלהקות הקטנות יותר, המתנהלות סביב יוצר שיש לו שפה אישית משלו".

כתב ידו של באר מתאפיין בעוצמה פיסית פורצת, שלעתים היא מרגשת ונשענת על עולם מעוצב מאוד. השנה ביקרה הלהקה הקיבוצית בהולצבורג שבגרמניה, בוגוטה שבקולומביה, קראקס שבוונצואלה, סיוויליה שבספרד וארצות הברית. בחודש הבא תופיע הלהקה בפתיחת מוזיאון השואה באוסלו עם שתי עבודות של באר, "זיכרון דברים" ו"אקודום".

גת והסוסה תמרה

לפני חמש שנים עמנואל גת עוד השלים פרנסה מעבודה כברמן בתל אביב, כתב "לה מונד" ב-17 ביוני על היוצר הישראלי בכתבה שלוותה בתצלום ענק של גת עם הסוסה שלו תמרה. "הוא חשב אז להפסיק עם המחול. היום הוא מוזמן על ידי הפסטיבלים הבינלאומיים הגדולים ביותר. את היצירה החדשה שלו לעשר נשים, 'K626', על רקע הרקוויאם של מוצרט, יהיה אפשר לראות הקיץ בפסטיבל מארסיי" – המתקיים בימים אלה.

לגת שהגיח אל עולם המחול בגיל מבוגר יחסית, בשנות ה-20 לחייו, לאחר היכרות עם עולם המוסיקה, יש תפישה אחרת של המדיום. הוא מחפש, למשל, את הקשר התנועתי בין "פולחן האביב" של סטרווינסקי לסמבה. התנועה שלו קטנה, מופנמת ועומדת בניגוד לעוצמה המוסיקלית המלווה אותה – הרקוויאם של מוצרט, למשל, או מחזור השירים "מסע חורף" של שוברט.

קשריו הראשונים בחו"ל החלו ב-2002 ב"חשיפה בינלאומית". היום לוח המופעים שלו מחוץ לישראל מרשים ביותר: מלבד מארסיי וניו יורק הוא יופיע גם בהאנובר, ברלין, קלמטה שביוון ומסצ'וסטס. "זה הולך מהר. אולי מהר מדי", אומר גת, "נצטרך ללמוד להגיד לא".

אם גת נשען על עולם המוסיקה, השפה האישית של ענבל פינטו ואבשלום פולק נשענת על עולם התיאטרון. בעזרת תשעה רקדנים וארבעה שחקנים השניים מצליחים ליצור עולם תיאטרלי קסום השואב ממחוזות הפנטסיה ומשלב תנועה ותיאטרון. בחודש מאי זכתה עבודתם "אויסטר" בפרס היצירה הטובה ביותר בפסטיבל זגרב בקרואטיה. מאז נוצר המחול הזה ב-1999 הוא הועלה במקומות רבים בעולם, בין היתר ביפאן, טייוואן, הונג קונג, ארצות הברית, צרפת, גרמניה, איטליה, ונצואלה וקולומביה. לא מזמן חזרה הלהקה מסיור בארצות הברית שנמשך ארבעה שבועות.

בניגוד לגת, פינטו ופולק, העולם של יסמין גודר קונקרטי ועכשווי. השפה התנועתית שלה שאובה מחיי היום-יום ומושפעת מהמציאות הישראלית. היא למדה מחול בניו יורק ועובדת ככוריאוגרפית עצמאית בישראל מאז 1997. בתוך זמן קצר הצליחה להסב אליה תשומת לב בינלאומית. גודר היא הישראלית השנייה, אחרי נהרין, שזכתה ב-2002 בפרס בסי היוקרתי בניו יורק.

הצצה בלוח ההופעות שלה בחו"ל השנה מגלה הופעות בליון, פאריס, טוקיו, אוסטריה, מילאנו ועוד. בפתח נמצאת הופעה בניו יורק. ב-27 בחודש היא תעלה בלינקולן סנטר את המופע "יסמין גודר ושחקני הספסל המדממים מציגים: קרם, תות ואבק שריפה".

כדאי לשים לב גם ללהקה הקטנה "קמע" מבאר שבע. ל"קמע" חסרה עדיין ההילה של פולק ופינטו, גודר וגת, אך דרכה מיוחדת והיא מתפקדת כקומונה – כל רקדניה מתגוררים בבאר שבע, כולל אלה הבאים ממרכז הארץ.   "קמע" נוסדה ב-2003 על ידי תמיר גינץ, שהיה כוריאוגרף הבית של להקת בת דור, יחד עם דניאלה שפירא, מנהלת בית הספר למחול בת דור באר שבע. אין להם מזכירה, אין מלבישה, אין אשת שיווק ובכל זאת הם מופיעים ברחבי הארץ ובחו"ל. בשנה האחרונה הופיעו בבייג'ין, בקיטו בירת אקוודור ובפנמה סיטי. בסתיו יופיעו בארמניה ובקפריסין.

"יש ברקדנים של הלהקה משהו מאוד בסיסי שזועק מהבטן", אומר גינץ, שיוצר את רוב היצירות של הלהקה. "יש בהם גם כנות שמאפיינת את המזג שלנו כישראלים עם החספוס והקשיים. התכונות האלה מבחינות בינינו לבין האירופאים, ובזכותן אנחנו יוצרים על הבמה תמונה שאינה פלקט וגורמת לאנשים להתרגש".