לפני שנתיים, בעיצומו של חורף קשה ומתעתע עבור העולם כולו ושדה התרבות בפרט, נפגשו לראשונה הכוריאוגרפית והרקדנית הותיקה יסמין גודר, והיוצרת הצעירה נור גראבלי. הימים היו ימי מגפה ומחאה: הקורונה זה עתה פרצה בישראל, ותוך ימים ספורים נאסרו התגודדויות של קהלים, הופעות בוטלו כליל, והמגבלות החדשות שיתקו את ענף המחול.
גודר, עטורת הפרסים, שבשנים האחרונות מקיימת מחקר מתמשך בנושא האמפתיה, הופיעה לצד גראבלי, בוגרת טרייה של החוג למחול בסמינר הקיבוצים, בערב מחאה של עמותת הכוריאוגרפים. המפגש היה גורלי, והוביל את השתיים ליצור סדנאות משותפות למחול עבור נשים יהודיות וערביות שהועברו בערבית ובעברית במרכז התרבות מנדל ביפו (שבו שוכן הסטודיו של גודר ולהקתה), שענו לשם ״נעות״.
בסוף השבוע הקרוב, לרגל יום האישה הבינלאומי, השתיים נוקטות צעד משותף ופותחות את הפרקטיקה שפיתחו לקהל הרחב בפסטיבל בן שלושה ימים שיכלול מופעים, סדנאות ומסיבה המיועדות ברובן לנשים בלבד. פסטיבל ״נעות״ גדוש במערכי שיעור מגוונים, כמו שיעור ריקודי בטן, מעגל דבקה פלסטיני עכשווי ושיעור מחול אפריקאי, לצד שיעור היפ־הופ לאימהות ולבנות, סדנת תיאטרון ואימפרוביזציה לילדים וסדנת פרפורמנס לילדים ולהורים.
בנוסף להתרחשויות הללו, בפסטיבל יתקיימו מפגשי אמניות עם יוצרות משלל תחומים: אמנית הספוקן וורד סמירה סרייה תעביר סדנה שתכלול תרגילי קצב וכתיבה; הסטנדפיסטית נועם שוסטר אליאסי תלמד כיצד אפשר לטפל בתכנים פוליטיים באמצעות יצירה הומוריסטית; והקולנוענית עביר חדאד תספר על סרטה ״נשות החופש״, שעוסק בסיפורן של נשים ערביות שנרצחו על רקע כבוד המשפחה.
מתרגלות אמפתיה
גראבלי בת ה־25, שתציג בפסטיבל את היצירה ״הכובשים פינת אלנבי״ שראתה אור בבכורה בפסטיבל עכו בשנה שעברה, מספרת בחיוך שגודר ״הזמינה אותי לדייט אחרי שנפגשנו בתיאטרון יפו במחאת הכוריאוגרפים. נפגשנו, ומאז הכל היסטוריה״.
גודר משתפת שרצתה לפגוש בגראבלי עוד לפני אותו רגע מכונן. ״אני מעורבת בקהילה הדו־לשונית ביפו. ברגע מסוים, הבת שלי קיבלה במערכת הלימודים שלה בבית הספר שיעור של מחול מודרני. מאוד התרגשתי, וכשדיברתי על כך עם אחת מהאימהות בבית הספר היא אמרה לי שהמורה שתעביר את השיעור היא נור.
״ניסיתי להכיר את נור, אני חושבת שאפילו קיבלתי את מספר הטלפון שלה מאותה אמא ששוחחה איתי, ואז השיעורים שנור העבירה התבטלו ונורא התאכזבתי. בהמשך קרתה המחאה ובסופו של דבר נפגשנו שם. היה בינינו קליק אנרגטי – אנושי ואמיתי״.
יסמין גודר, מתרגלים אמפתיה 3. צילום: תמר לם
מאז 2019 גודר מקיימת מחקר מתמשך שאותו היא מכנה ״מתרגלים אמפתיה״. במסגרתו היא פיתחה עם להקתה סדרה של תרגולים, סדנאות, מפגשים קהילתיים ומופעים; באמצעותם היא מבקשת לחקור את המושג ״אמפתיה״ דרך שלל גישות, ולשאול מה מניע אינדיווידואלים להזדהות עם עצמם ועם אחרים דרך הפעולה הכוריאוגרפית.
בשנת 2020 העלתה להקתה בבכורה את ״מתרגלים אמפתיה #1״ בפסטיבל ישראל. היצירה, שנובעת מתוך מחקר קודם שאת זרעיו שתלה גודר ביצירות כמו Common Emotion מ־2016, ו־״פעולה פשוטה״ (2017), איתגרה את היחסים בין הרקדנים לקהל. בחלקו הראשון של המופע הצופים לקחו חלק בחוויה שיתופית של חיפוש אחר אינטראקציה, בעוד שבחלקו השני היו עדים לרצף של פעולות פרפורמטיביות וקוליות מצידם של הרקדנים, שנועדו ליצור מערך קבוצתי אמפתי.
״מתרגלים אמפתיה #2״ היא יצירה שממשיכה את אותו המחקר, אך מיועדת לשני רקדנים ושני צופים בלבד משום שפותחה בתגובה למגבלות הסביבתיות שנכפו על החברה בעקבות התפשטותה של הקורונה. זו עבודה בת 25 דקות שבה הפרפורמרים והקהל המצומצם, תוך שמירה על מרחק של שני מטרים, יוצרים יחד מרחב משותף של אינטימיות ומשחקיות.
יסמין גודר: הייתה תחושה שמשהו אינו שלם, מפני שהסדנה יועדה לאימהות יהודיות וערביות אך הונחתה על ידי הלהקה שלי, שרקדניה הם דוברי עברית. כשפגשתי את נור, דיברתי איתה על האפשרות להעביר סדנה מהסוג שהלהקה שלי העבירה, אבל הפעם אחרת. ביוזמה הזו נוצר מפגש בין נשים דרך הריקוד, וקרה קסם של חיבור מאוד עמוק שרק ממשיך
במסגרת אותו מחקר, גודר ולהקתה העבירו סדנת תנועה לאימהות מבית הספר הדו־לשוני ביפו, שבו לומדת ביתה של הכוריאוגרפית. ״אנחנו מעבירים סדנאות במקומות כאלה כי הבנו שאם חוקרים משהו, צריך לבדוק היכן זה פוגש קהילות במרחבים אחרים, לא רק בתוך הסטודיו שבו אנחנו פוגשים במושג האמפתיה כרקדנים. הסדנה הזו נקטעה אף היא בגלל הקורונה, אך היא הייתה מדהימה ומרגשת״, נזכרת גודר.
עם זאת, גודר מסייגת ש״הייתה תחושה שמשהו אינו שלם, מפני שהסדנה יועדה לאימהות יהודיות וערביות אך הונחתה על ידי הלהקה שלי, שרקדניה הם דוברי עברית. כשפגשתי את נור, באותה התקופה היא לימדה והעבירה סדנה מיוחדת בתיאטרון יפו. דיברתי איתה על האפשרות להעביר סדנה מהסוג שהלהקה שלי העבירה, אבל הפעם אחרת. ביוזמה הזו נוצר מפגש בין נשים דרך הריקוד, וקרה קסם של חיבור מאוד עמוק שרק ממשיך״.
רוקדות בין שתי שפות
הנשים שהשתתפו בסדנאות שהעבירו גודר וגראבלי הגיעו ממנעד רחב של רקעים תנועתים, אתניים וביוגרפיים, ומייצגות את שלל קשת הגילאים. ״לא התכוונו לכוון אל קהל יעד נשי בהתחלה״, מודה גראבלי. ״חשבנו אולי לערוך סדנה ייחודית לאימהות, אך בהמשך הבנו שהסדנה שלנו היא רב־תרבותית וגילאית, ופונה לכל מני שכבות באוכלוסייה: רקדניות ולא רקדניות, אימהות ונשים שאינן אימהות״.
״אולי המפגש הרב־גילאי מייצג גם את המפגש שלי ושל נור״, מהרהרת גודר בחיוך. ״אמנם אנחנו חברות כמו כל צמד חברות, אבל אנחנו מגיעות מדורות שונים. חלק מהנשים הצעירות שהשתתפו בסדנאות דיברו על כך שמאוד עניין אותן לשמוע נשים מבוגרות יותר מדברות על החוויות שלהן, בעוד שחלק מהמשתתפות המבוגרות יותר מצאו עניין רב בסיפורים של נשים צעירות יפואיות שדיברו על מה מעסיק אותן ואיפה הן נמצאות בחייהן״.
בשיעורים, שהועברו בעברית ובערבית, ביקשו גראבלי וגודר להנגיש את שפת המחול לנשים שחפצו בה אך לא הכירו אותה. ״יש מורות בתוכנית שלנו שממש צמחו מתוך הקבוצה, כמו גדעונה רז או עפאף אסדי שמגיעה מתיאטרון, והן מקבלות ביטוי בפסטיבל. עם זאת, רוב הנשים שהשתתפו בסדנאות לא הגיעו מרקע של מחול״, מסבירה גודר.
כשאני שואלת אותה אם לא חוו אתגר נוכח הניסיון ללמד מחול לנשים שאינן בעלות רקע תנועתי עשיר, גודר משיבה ש״זה חלק מהאתגר ומההנאה. אנחנו מוצאות דרך לחשוף את הכלים שבדרך כלל שמורים לאנשים מסוימים. אני מרגישה שאלו כלים שיכולים להיפגש עם עוד גופים ועוד גופי ידע וניסיונות חיים. יחד, אנחנו מנסות להבין איך אפשר להנגיש את התנועה לנשים שאפילו סובלות מטראומה בגלל המחול, כאלו שמשתפות אותנו שנכחו בשיעורי מחול אבל אז חשו שהן גדולות מדי, או לא מנוסות מספיק״.
גודר מצביעה על כך שהתנועה היא אמנם הכלי שבאמצעותו היא יוצרת ואף שואפת ליצור אמפתיה חברתית, אך היא מודעת לכך שזהו תחום ״שיש בו כל כך הרבה מטענים. זה כואב לי, כי יש בו גם את הצד השני. מחול יכול להיות מרפא ומשנה חיים. הסדנאות מעניקות לנו הזדמנות להפגיש את הנשים עם מחול שיש בו מודעות, פתיחות וחופש ביחס לאיך שהן מרגישות עם הגוף שלהן. עם זאת, זוהי סוגייה חברתית קשה, ואי אפשר לתקן את המורכבויות שיש לנו כנשים אל מול הגוף שלנו בתוך החברה בהרף עין״.
נור גראבלי: אנחנו מנכיחות את שתי השפות, עברית וערבית, אך גם מציעות למשתתפות להתנסות במספר שפות תנועתיות, מחולות שמסווגים כאתניים: לא מדובר במחולות לבנים, רזים, ארוכים ודקיקים. זה אקט פוליטי. המחול הוא פיזי, גופני, ויכול להיות מיני. עם זאת, הוא גם מאוד פריבילגי
אחד מהערכים המרכזיים של הסדנאות שמעבירות השתיים, מדגישה גראבלי, הוא שהן מנגישות את המחול לקהילות שאולי לא היו זוכות לפגוש בו. ״אנחנו מנכיחות את שתי השפות, עברית וערבית, אך גם מציעות למשתתפות להתנסות במספר שפות תנועתיות, כמו דבקה פלסטינית, ריקודי בטן ומחול אפריקאי.
״אלו מחולות שמסווגים כאתניים: לא מדובר במחולות לבנים, רזים, ארוכים ודקיקים. זה אקט פוליטי. המחול הוא פיזי, גופני, ויכול להיות מיני. עם זאת, הוא גם מאוד פריבילגי״.
גראבלי חושפת שלא מדובר בתובנה אינטלקטואלית גרידא, אלא בשיעור חיים שלמדה על בשרה. ״כצעירה ערבייה שגדלה ביפו, הפסקתי לרקוד בכיתה ט׳ כשנסגר החוג שלמדתי בו במתנ״ס הערבי־יהודי. לא מצאתי את עצמי נוסעת לתל אביב כדי ללמוד לרקוד, על אף שמדובר במרחק של כמה דקות נסיעה באוטובוס, בגלל שבתל אביב חשתי זרות מאיימת.
״באותה תקופה, הצטרפתי ללהקת דבקה יפואית. כשנחשפתי לדבקה, נחשפתי מחדש לזהות שלי כנור הערבייה, הפלסטינית. פריבילגיה היא עניין יחסי. לעומת יהודיות אשכנזיות שנולדו בצפון תל אביב, אני לא פריבילגית. אבל לעומת קבוצות אחרות ביפו, אני כן, מפני שהייתה לי הזדמנות לרקוד ולהפוך את המחול לקריירה. ההזדמנות הזו תלויה בכל מני גורמים, וביניהם המצב הסוציו־אקונומי שלי והחינוך שקיבלתי בבית״.
נור גראבלי, הכובשים פינת אלנבי. צילומים: דן בן־ארי
את החוויה הדואלית הזו חושפת גראבלי ב״הכובשים פינת אלנבי״, יצירה שהציגה לראשונה בשנה השלישית ללימודי התואר במחול בסמינר הקיבוצים כפרויקט גמר. את הסולו, שעלה מאז על מספר במות והתהווה מתוך מחקר אוטוביוגרפי וסמנטי, היא תציג גם במסגרת הפסטיבל.
״המופע נבע מתוך ההיתקלות שלי במושג שנקרא Acting White״, היא מספרת. ״המושג תפס אותי, כי הבנתי שהוא מייצג מנגנון שפיתחתי לעצמי כדי להרגיש שייכת להגמוניה הישראלית הלבנה. מחקתי את כל הערביות שבי, כולל את השפה. לא ביטאתי ר׳, ח׳ ו־ע׳, לא חשפתי את הזהות שלי. הייתי מלצרית, וכל פעם ששירתתי שולחן הזדהיתי בתור משהו אחר. זה היה כל כך אמין, עד שאנשים לפעמים שאלו אותי: ׳מה עשית בצבא?׳.
״יום אחד דיברתי בטלפון, ואמרתי את המילה ׳חייאתי׳ [כינוי חיבה שמשמעו ״חיים שלי״ או ״נשמתי״ בערבית]. אחותי שמעה אותי מדברת, ובקושי מבטאת את ה־ח׳. היא העירה לי על כך, ופתאום שאלתי את עצמי מה קרה לשפה שלי. כך שהמחקר שלי התחיל בשפה, עוד לפני שנכנסתי איתו לסטודיו. במופע יש הרבה משחקי מילים, שמשקפים אותי, שנעה בין העברית לערבית. העברית שלי היא לא מושלמת, אבל גם הערבית שלי היא לא 100 אחוז כי גדלתי בין שתי השפות.
״החיפוש נבע מכך שאני לא בטוחה מי אני, מה אני, והסביבה שאני נמצאת בה משפיעה עלי לא להיות נאמנה לעצמי ולהתחזות למשהו שאני לא. ה־Acting White הפכה לפעולה כוריאוגרפית, ובהמשך גם ה׳ריקליימינג׳, כשאני מחליטה לנכס לעצמי בחזרה את השפה הערבית וכן את הדבקה, שנוכסה על ידי התרבות היהודית. זה מחקר תנועתי שנולד כתוצאה מכך שאני יפואית, ערבייה שמכירה את התרבות הישראלית היטב אבל לא מרגישה שאני חלק מהחברה הישראלית״.
מבקשות שינוי
גודר מאמינה שהסיבה להצלחתן של הסדנאות נובעת ממספר הבטים. הראשון בהם הוא שהן כללו גישות שונות למחול, שמהדהדות גם בתוכנית האמנותית של הפסטיבל.
״חלק מהחזון שלנו היה שהסדנה תכלול מגוון פרקטיקות. כל אחת מאיתנו מביאה ידע ומחקר משלה, וחברנו אל עוד נשים. השילובים בין הגישות השונות לגוף מהווים את הקסם שנולד בסדנאות. נור מביאה את הדבקה הפלסטינית, אני מגיעה מרקע של תהליכי יצירה שנובעים ממערכים רגשיים ותודעתיים מגוונים לצד טכניקת ריליס.
״לימדו אצלנו סחר דאמוני, שהביאה את עולמה של עבודת גוף, וכן ענת ועדיה שמגיעה מעולמות הריליס והאימפרוביזציה אבל מציעה עוד כיוונים. בכל שיעור מלמדות שתי מורות. בהוראה המשותפת גילינו שיש משהו מעניין בשיעור שמתחיל עם עבודת רצפה, שמזמנת חיבור לגוף, למשקליות ולעבודה אורגנית ועוברית, ומתפתח לדבקה שבה הגוף נדרש לשותפות ולקצב״.
שיעור מתוך הסדנאות המשותפות שהעבירו גודר וגראבלי. צילום: יסמין גודר
כשגראבלי מתבקשת לבחור אירוע אחד מהתוכנייה שעליו היא ממליצה במיוחד, היא משיבה בזריזות: ״מתרגלים אמפתיה #3. זה המחקר של יסמין שהוביל למפגש ביננו. אני מתחברת למושג הזה בכל מיני ערוצים. תמיד התעסקתי באנרגיות, ועכשיו בעקבות המפגש שלי איתה אני יודעת איך לקרוא למושג הזה וכיצד הוא מתחבר למה שאני מזמנת לעצמי״.
מדובר בסולו של גודר, שיעלה אף הוא במהלך הפסטיבל. היצירה, שעלתה לראשונה ביולי 2021 בפסטיבל Frankfurter Positionen, היא רגע משמעותי בקריירה המגוונת של גודר, שלראשונה מזה 25 שנים שבהן היא יוצרת עבור להקתה, פונה ליצירה ולביצוע של מופע באורך מלא לבדה.
״בשנים האחרונות, המפגש עם הקהל בעבודות שלי הפך להיות יותר בלתי אמצעי ופתאום העלה תכנים חדשים ושאלות חדשות בנוגע למהות של יצירת מופע ברגע מסוים בזמן. אני מנסה לשאול למה כדאי לעצור ולהיפגש בתיאטרון, היכן משהו זז ונוגע באנשים בצורה שמשפיעה. המושג ׳אמפתיה׳ עלה כי הוא הציק לי. יש בו משהו מבלבל, קשה להיאחז בו. יש תופעה שנקראת אמפתיה קינסטטית, שמדברים עליה בהקשר של צפייה במחול.
״אני מנסה להבין אם המחול יכול להוות אקט חברתי בתרגול של אמפתיה. בגלל הקורונה, לא יכולתי לקיים פרויקט שהיה אמור לקרות עם קהילות. אז פגשתי את עצמי בסטודיו שוב, עם כל השאלות והתכנים האלה. זה מפגש שאני מאמינה שהרבה אנשים התמודדו איתו במהלך הקורונה, ונבע מהמחשבה ׳אוקיי, עכשיו אני בבית. מי אני? איך אני מתמודדת עם כך שנלקחו ממני נקודות האחיזה של החיים שלי?׳.
״זו הייתה הזדמנות לצלול פנימה. הסולו מתעד את התקופה הזו ונבנה על גבי שנה שלמה. כל חלק בו הוא כמו רגע בזמן, או עוד סגר שאני מתמודדת איתו. בסופו של דבר הגעתי למושג ׳אמפתיה עצמית׳, וזה קרה בהיסוס, לא הבנתי מה זה אומר שאני חוקרת אמפתיה לבד. מה זה האבסורד הזה?״, גודר נזכרת בצחוק.
״כל השאלות מתנקזות לתוך הסולו. ככל שהופעתי איתו, הבנתי שההתעסקות אינה בחוויה שלי שבה אני עם עצמי, אלא החוויה שלי כנוכחת בחדר עם אנשים אחרים. זה מרגש בשבילי להופיע עם המופע במסגרת הפסטיבל בסטודיו שלי, היכן שהוא נבנה״.
גודר ממליצה למבקרות להגיע לשני מפגשים במהלך הפסטיבל שיוקדשו להצצה לפרקטיקה שהתהוותה בסדנאות שהעבירה עם גראבלי. ״רוב האירועים בפסטיבל הם עבור נשים, כי היה לנו מאוד חשוב לשמור על מה שקרה בסדנאות של ׳נעות׳. כמי שפועלת עשורים בתחום המחול, הופעתי מאוד לגלות את החופש שניתן למצוא במרחב מחולי שהוא רק נשי. פעמיים במהלך הפסטיבל נעניק טעימה מהסדנאות שלנו, וזו הזדמנות לפגוש את הדבר הזה שאנחנו עושות כל יום שישי ולסיים במסיבה שתנגן בה די־ג׳יית״.
גודר אף מצביעה בהתלהבות על מפגשי האמניות שיתרחשו בפסטיבל. ״אני הרבה פעמים מסתקרנת לפגוש אנשים לא רק כשהם מציגים את התוצר האמנותי שלהם כפי שקורה ברוב הפסטיבלים אלא פשוט בסטודיו, כשאמנים מדברים על מה שהם עושים. יש פה הזדמנות לפגוש יוצרות שמסקרנות אותי באופן אישי, ומפגשי האמניות פתוחים לגברים ולנשים כאחד״.
גראבלי ממהרת להוסיף שבעוד שהגישה למופעים כרוכה בעלות סמלית של 20 שקלים, הסדנאות מועברות בחינם. ״זו המהות של הפסטיבל, להנגיש את אמנות המחול. לכן יש מגוון רחב של אמנות, מחול, רב־תרבותיות ושתי שפות״.
״לא קיבלנו מענק מטורף, אנחנו עובדות קשה כדי לאפשר את זה״, גודר מוסיפה. ״זה מורכב, כמו כל דבר שמנסה לשנות איזושהי תפיסה בשטח לגבי משהו. אבל אנחנו מאמינות בדרך, ורוצות לאפשר להרבה נשים שאולי מרגישות שאינן יכולות לרקוד לקבל טעימה מהחוויה הזו, לבדוק, לנסות ולהתנסות״.
״כשאת אומרת את זה, אני מבינה למה נפגשנו במחאה״, גראבלי מגיבה. ״אנחנו מוחות. אנחנו מבקשות שינוי״.