מי אני

במהלך סוף השבוע הקרוב יתקיים פסטיבל נעות, معبعض׳, פסטיבל נשי דו לשוני בעברית ובערבית במרכז התרבות מנדל ביפו, לרגל יום האישה הבינלאומי. הרעיון נולד בעקבות רצף סדנאות מיוחדות שמקיימות הרקדניות והכוריאוגרפיות יסמין גודר ונור גראבלי. אורטל אצבחה תלמד שם מחול אפריקאי עכשווי, מעין אינטרפרטציה שלה למחול אפריקאי מסורתי ומחול מודרני. "המחול מפגיש נשים עם הגוף שלהן ואחת עם השנייה ומתפקד ככלי לשיח, שותפות והנאה", היא אומרת. "השילוב הזה, בין מפגש מרומם ופותח ובין מעגל תמיכה, הוא הבסיס גם לפסטיבל. מבחינתי יש כאן אקט חברתי ואפילו פוליטי, שמשתמש במחול ככלי לחיבור ופועל מתוך חזון של שותפות ודיאלוג בין נשים מאוכלוסיות שונות. זה מעורר השראה, תקווה ואמונה. נשים שמתחברות דרך הגוף ועוברות יחד חוויות רגשיות, ללא שפה".

למה אני

אחרי כמה שנים שבהן גרה בין השאר בברלין, בטנריף, בכפר האקולוגי אדמה שליד כליל, בראש פינה ובפרדס חנה – השתקעה השנה בתל אביב. כיום היא רוקדת בלהקת יסמין גודר, מלמדת מחול בסטודיו NIA ונעים ועובדת על יצירה חדשה, דואט עם הרקדנית תמר אבן-חן שעתיד לעלות בפסטיבל "בין שמים וארץ" שיתקיים בחודש אוגוסט. בעבר רקדה בלהקת ביתא ובלהקת המחול של אורלי פורטל.

היא נולדה וגדלה באשקלון, הוריה נולדו באתיופיה והכירו בארץ. אמה מנהלת ברשת שופרסל, אביה עובד באוסם. יש לה שלושה אחים צעירים וילד אחד, גן אל בן ה-8. כעת היא לא בזוגיות. "גדלתי בשיכונים באשקלון עד שעברנו לשכונה חדשה יותר. הילדות אמנם עברה בשכונת מצוקה אבל לא הרגשתי מחסור. הרגשתי חופש, בלי איסורים או יותר מדי חוקים. הרפתקה".

מתי התחלת לרקוד ובאיזו מסגרת?

"אני רוקדת מגיל כלום וחצי, אוהבת את זה וחיה את זה. התשוקה לרקוד ולהופיע היתה מאוד חזקה מינקות. בגלל שלא היתה לי מסגרת מחולית קבועה, הופעתי בשכונה שבה גדלתי. ממציאה ריקודים ותנועות, מלמדת חברות מהשכונה את הריקוד ומסדרת במה, תולה בדים כתפאורה, כותבת הזמנות ומכניסה מתחת לדלתות של השכנים. ככה התחלתי להופיע".

איך הצלחת לשמור על הביטחון או על התשוקה הזאת כשהתבגרת?

"נולדתי בארץ והייתי תמיד נורא בטוחה במקום שלי פה, מעבר לכך שההורים שלי ממש חינכו אותי שמגיע לי הרבה. הייתי בתחושה שמגיע לי שפע ואני מייצרת אותו. אני אפילו לא יודעת אם היה וכמה היה בילדות, אבל גדלתי בתחושה שיש לי המון מקום ושהעולם טוב אלי. המחול הוא עולם קשה, עם המון הרס עצמי וחוסר ביטחון. התחושה הזאת עזרה לי להתקדם ולקדם את עצמי בלי להישרט בדרך".

"עם השנים הביטוי שלי כרקדנית, פרפורמרית ויוצרת התרחב והשתכלל, נהיה מורכב יותר והתעצב לשפה אמנותית וייחודית. זו הדרך שלי לתקשר עם העולם ולחבר בין העולם הפנימי שלי לזה שבחוץ. מחול זו שפה ראשונית. בית. ואגב בית, אצלנו כולם רוקדים. אמא, אבא, סבתא וסבא. ילדים ומבוגרים. התרבות האתיופית היא חגיגת גרוב. חתונות במשפחה שמות את סוזן דלל בכיס הקטן".