רן בראון
21.03.2023

"נעות" – רקדניות ערביות ויהודיות מבטאות חירות והתנגדות דרך היצירה

פסטיבל "נעות" הנשי והדו־לשוני מציג מופעי מחול שנוצרו בשותפות ערבית־יהודית. לא פחות משהעבודות מאתגרות את הקונבנציות של מחול, הן מאתגרות באומץ ובאינטליגנציה קונבנציות פוליטיות, חברתיות וזהותניות

בסוף השבוע האחרון התקיים זו השנה השנייה פסטיבל "נעות" ביפו, פסטיבל נשי דו־לשוני בניהולן האמנותי של יסמין גודר ונור גראבלי. לצד שיעורי מחול וסדנאות הוצגו בפסטיבל יצירות מחול של יוצרות ויוצרים עצמאים בראשית דרכם, וכן מופעים שנוצרו בשותפות ערבית־יהודית. ההנחה שמחול הוא מדיום שאינו תלוי בשפה אותגרה בשלוש התוכניות בהן צפיתי, ובהן סולואים ודואטים מאת סאאד מנסור, מיסו מיסאן סמארה, יסמין גודר, אריאל פרידמן, נור גראבלי ושרון היללי אסא וניירוז קופטי; אלו אמנם היו שונים זה מזה בגישה האסתטית, אך בכולם טקסט היה חלק בלתי נפרד מן היצירה: באנגלית, בערבית ובעברית. כיוון שאינני דובר ערבית, ההתבוננות שלי בהם לוקה מלכתחילה בנקודות עיוורון, בשטחים מתים — בדיוק המרחבים שהיצירות מבקשות להפנות אליהם את המבט, ותובעות מן הצופים בהם להקשיב. כמה מן היצירות בפסטיבל חרגו מפוליטיקת זהויות מצמצמת, והדגישו דווקא הִצְטָלְבִיוּת (Intersectionality), כלומר הציגו מפגשים מרתקים בין צירי זהות, כחוויה כוללת בה השלם גדול יותר מסכום חלקיו.

אריאל פרידמן, רקדנית "בת שבע" לשעבר, אשר מזה מספר שנים כרקדנית עצמאית משתפת פעולה עם הכוריאוגרפים אלה רוטשילד ורועי אסף, הציגה סולו ודואט, שניהם נוצרו בשנה החולפת במסגרת תכנית 3|2|1 של מרכז סוזן דלל. שתי היצירות שילבו באופן מעורר השתאות בין הביוגרפיה האישית שלה כילידת שנות השמונים שגדלה בפילדלפיה והגיעה לארץ במסגרת תכנית "תגלית", ובין אירועים היסטוריים, תכניות טלוויזיה פופולריות וביקורת תרבותית נוקבת. בשתיהן פרידמן נוקטת באסטרטגיות של עודפות — תנועתית, מילולית, מוזיקלית — כדי להצביע על הקשרים המורכבים בין תרבות פופולרית ופוליטיקה של זהויות, ומצליחה, באינטליגנטיות, להציג כיצד הביקורת שלה על התרבות שבה גדלה רלוונטית גם למרחב המקומי.

נקודת המוצא לסולו המבריק בביצועה, "שבע דקות ששינו את העולם", היא מקרה אמיתי של חמישה נערים שחורים מניו יורק, אשר הורשעו באונס של צעירה לבנה ב–1989, ללא ראיות ממשיות, וזוכו רק לאחר שנים רבות. לאחרונה הפך סיפורם לסדרה מצליחה של נטפליקס, אבל בניגוד לעיבוד הטלוויזיוני מעורר החרדה, הסולו של פרידמן הוא טוּר דֶה פוֹרְס מריר־מצחיק, במהלכו פרידמן מחליפה בין השפה האנגלית, העברית והערבית, במה שאפשר לכנותו סטנד־אפ מחולי, ושראוי לזכות אותה בספיישל נטפליקס משלה.

הן חוזרות שוב שוב, בערבית, על מילים שאינן מובנות למי שאינו דובר השפה. מתמלאות כוח, היד הופכת לאגרוף, הן מפגינות, הן מפרות סדר. רגע מבצעות בגאווה פולקלור כהלכתו ורגע משבצות בו מחווה חתרנית
ללא תאורה מיוחדת, בבגדי יומיום, פרידמן מלווה את דבריה בשטף אקלקטי של תנועות מחול, גולשת בטבעיות מן האופן שבו זכרו הוריה את המקרה (הם האמינו לרשויות), לניכוס התרבותי של "תרבות הגטו" שהיא וחבריה המתבגרים ביצעו בעודם בתיכון, ומדלגת משיר הפתיחה של "הנסיך המדליק מבל אייר" אל כיסא שנותר ריק בקהל ומציעה להנחות שירה בציבור ("If you’re racist and you know it clap your hands!"). פרידמן היא מבצעת סוחפת, מסחררת, שעוטפת במתיקות אין קץ את הסוגיות שהיא מבקשת את השומעים לתת עליהן את הדעת: גזענות, ניכוס ונטילת אחריות, לכאורה בהקשר לתרבות האמריקאית ולמורשת שלה, אבל כשפרידמן מבצעת בחינניות סְפּוֹקֶן ווֹרְד ומדלגת מ–Complicity אל Hypocrisy ומסיימת ב–!Democracy , הקריאות שלה נשמעות לפתע דומות מאוד לאלו של המחאה שמתרחשת כאן ועכשיו.

ב"קצת פחות מ–300 שנה מכאן", הדואט שהיא מבצעת לצידה של הרקדנית שהד גברין, נדמה שהפסקול עולה על גדותיו באינפורמציה, והשפה הערבית הולכת ותופסת בו מקום משמעותי, באמצעות קולותיהן המוקלטים של פרידמן וגברין, לצד קטעי ארכיון חדשותיים וקטעים מתוך פסקול הסדרה "מסע בין כוכבים". הברברת המכוונת של תנועות מטופשות שמבצעות השתיים נעשית הגיונית במהלך היצירה, כשמתברר שהן מגלמות דמויות המופיעות בפסקול: פרידמן היא סאלי רייד, האסטרונאוטית האמריקאית הראשונה בחלל, ואילו גברין היא דמותה הבדיונית של קצינת התקשורת ניוטה אוהורה על סיפון ספינת החלל אנטרפרייז, או לחלופין נישל ניקולס, השחקנית השחורה שגילמה אותה, ולמעשה סייעה לנאס"א לגייס בני מיעוטים ונשים. הכוריאוגרפיה, כמו הפסקול, עשויה טלאים, ומשלבת אינספור מחוות קטנות, לצד ריצות, קפיצות וציטוטים מבלט קלאסי. בסיום היצירה, גברין מציעה לפרידמן — ולמעשה לקהל — שהעתיד כבר כאן: לא מדע בדיוני, מציאות מקומית.

ב"צ'ה" מאת נור גראבלי, רוקדת גראבלי לצידה של הרקדנית מיסו מיסאן סמארה. הדָבְּקֶה הפלסטינית משמשת להן כנמל בית: השתיים יוצאות ממנה ושבות אליה, אבל אינן מבצעות אותה כפשוטה. הן מאטות וממהרות לחלופין, מותחות ודוחסות את הצעדים, מפרקות ומרכיבות מחדש את המחול המסורתי, כפי שהן עושות לזהותן הבימתית. הן מתחילות במבע תמים לכאורה, שתיהן יושבות על הרצפה ומביטות בקהל; עיניה של סמארה פעורות, מבטה ספק מופתע ספק מתריס, ואילו פניה של גראבלי שקטות, מבטה רך. עד מהרה הן נעשות לילדות משתובבות, חורצות לשון זו לזו ולקהל; הן חוזרות שוב שוב, בערבית, על מילים שאינן מובנות למי שאינו דובר השפה, מתמלאות כוח; היד הופכת לאגרוף, הן מפגינות; הן מפרות סדר, יורדות אל הרצפה, מתקדמות בזחילה, מתיישבות, כפות ידיים משולבות לאגרוף מכות בבטנן; הן קמות לרצף מהיר של רקיעות, רגע מבצעות בגאווה פולקלור כהלכתו ורגע משבצות בו מחווה חתרנית, מכות בשוק ובישבן, מניפות רגל, מענטזות, ומבצעות רצף מוכר מן הבלט הקלאסי — צעדי הכנה שמסתיימים בקפיצה — אלא שהכול נעשה כשידיהן אוחזות זו בזו, מונחות על כתפי האחרת, כאילו היו חלק מן הדבקה המסורתית.

גראבלי וסמארה חולקות על הבמה נוכחות ייחודית, תחושת "אנחנו־נגד־העולם" שאין לטעות בה, שותפות גורל עמוקה שחורגת מקטגוריית זהות אחת ויחידה, והיא למעשה עמדה פוליטית אמיצה במסווה של משובת נעורים חיננית: היא קריאת המחאה של מי שנמצאות בשוליים והסירוב להגדרה הזו גם יחד. והיא מלאת חיות וחופש ויופי.

באחד הרגעים המפעימים ביצירה, גראבלי וסמארה, בגופיה ובמכנסי ג'ינס קצרים, כורעות ברך, ומכסות את פניהן באמצעות חולצת טריקו שהסירו רגע קודם לכן. כך, רעולות פנים, הן מייצרות סדרה של תמונות בימתיות, בהן מהדהדים דימויים מוכרים מן התקשורת שכבר נעשו אטומים, והשתיים מפיחות בהן חיים, מנתקות אותם מהקשר, מגחיכות אותם ומטעינות אותם מחדש, מרוקנות וממלאות, ובין לבין לוחשות, קוראות, שרות, מה שנשמע, מבלי להבין, כמו מניפסט, כמו מחאה אישית, כמו קריאה שמפיחה תקווה מעצם השמעתה.

הן עוברות ממנח אל מנח, לואטות "صرخة نفس", קפואות לרגע, לוחשות "هجرة وموت", מניחות לדימוי שהן יוצרות להדהד ועוברות אל זה הבא אחריו, ממלמלות "دموع الأمل", נשענות זו על זו, מותשות, קוראות "تحدّي الصّوت", עומדות במבט נחוש לפנים, מכריזות "روح جسد", כורעות, בגבן לקהל, ברכיים צמודות זו לזו בעוד השוקיים פשוקות, ידיים אוחזות זו בזו מאחורי הגב, צועקות "ترانس نساء", מתהפכות על ראשן, נשענות על כתף, רגל אחת באוויר, השנייה מתוחה לצידן, נושפות "حريّة ومقاومة", גראבלי מתיישבת על ברכיה וסמארה עולה על כתפיה, צועקות "بالإيقاع" והן משלבות ידיים, מכות בחדות כף אל כף, מייצרות מקצב חדש בתנועתן, מגלמות בגופן את פשר המלים כולן: "צעקה נשימה, הגירה ומוות, דמעות התקווה, אתגר הקול, נפש גוף, טראנס נשים, חירות והתנגדות, בקצב". אמן.

פסטיבל "נעות", 17–18 במרץ, מרכז תרבות מנדל — יפו