על רגל אחת: climax של יסמין גודר, עבודה תלוית מקום שמערבבת רקדנים, קהל וחלל. 3 שעות בערך, כולל הפסקה, 6 רקדנים, חומרים מ-15 שנות מחקר אמנותי. נוצרה במקור לחלל של מוזיאון פתח תקווה כחלק מתערוכת "צעדים בוני אמון" שאצרו דרורית גור-אריה ואבי פלדמן. לגרסה שראיתי באולם ורדה של סוזן דלל, הצטרפו ערן זקס כמעצב סאונד ועומר שיזף כמעצב תאורה.
שבע הערות על: קרטיבים, אורות, פַּלִימְפסֶסְטים, נדודים, ריק, דמדומי הביחד, זמן (כותרת המשנה של כולן יכלה להיות בחזרה לעתיד).
ספוילרים? עד העצם.
*
1. קרטיבים
ההופעה מתקיימת ביום ששי קיצי אחר הצהריים. הקהל ממתין על הדשא לפתיחת הדלתות. גיא הגלר מנהל ההפקה מחלק קרטיבים בשלל צבעים. זה משהו בין הפתעת יומולדת שהקדימה את זמנה (בחזרה לעתיד) לסימון טריטוריה. הדשא הוא חלק ממרחב ההופעה כפי שיתברר בהמשך. העולם כולו בעצם, אין לה גבול ברור.
הקרטיבים בצבעוניותם הסינתטית, בקרירותם הזולה, הם חלק מהשפה. לפני מספר חודשים ראיתי את Lie Like A Lion (מופע שגם בו כמו ב- climax, חוזרת גודר לחומרים מעברה). זה היה באמצע החורף. קור נדיר, ירושלמי, שרר בסוזן דלל. אבל אי אפשר להעלות על הדעת את גיא הגלר מחלק מרק (אוכל מנחם ורגשי) כחימום למופע של גודר.
ארטיקי רצפה של קלאס אולדנבורג. "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם לפעמים בעיתונים. הקרטיבים של climax היו אמיתיים כמובן.
*
2. אורות
המופע נמשך למעלה משלוש שעות. החלונות המערביים בוהקים כמו הנאונים שבפנים. עד כדי כך שאני תוהה אם עומר שיזף מעצב התאורה תלה שם פנסים בכוונה לסנוור את הקהל. אבל כשאני נעמדת מתגלה הנוף. ככל שהשמש שוקעת מתמתן האור ופרטים חדשים נחשפים. רשת משובצת מתוחה על החלונות (נגד ציפורים?). פנסי הרחוב נדלקים והופכים לחלק מהתפאורה (החוץ כאמור הוא חלק מהפנים). הנאון הירוק של בנק דיסקונט ואחרים מתחברים לניאונים וללדים שבפנים.
יוחאי מטוס ואלונה רודה, טלפתיה (גם זה "תצלום אילוסטרציה", אם כי יסמין גודר כבר שיתפה פעולה עם מטוס).
*
3. פַּלִימְפסֶסְט
בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש. זה נעשה מטעמי חיסכון אבל קרה גם שטקסט נמחק לטובת רובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים.
הסאונד שיצר ערן זקס הוא מרחב פַּלִימְפסֶסְטי שכזה, שבו חומרים שנאספו משלבים קודמים של העבודה מתקיימים בצד חומרים המופקים בזמן אמת. זה כולל גם שכבות מוזיאליות מגירסאות קודמות (למשל צרחות התוכים בשעת השקיעה ליד מוזאון פתח תקווה). בחלק השני הסאונד הרבה יותר אנושי וכולל נשימות, יבבות וזעקות רחוקות. הקולות בוקעים ממגוון טכנולוגיות ורמקולים שממוקמים באולם ומחוצה לו. וגם זה מוסיף לתחושת הריבוד.
מיצב הסאונד ככלל פחות שתלטני ממוסיקה. לי אישית יותר נוח בתוכו. הוא מאפשר שוטטות ובחירה. זה סאונד של מרחב ציבורי וגם של תודעה וזיכרון.
פַּלִימְפסֶסְט גרסת המאה העשרים. קטע מן החומה המקיפה את גרייסלד, אחוזתו של אלביס פרסלי. אבני החומה משמשות מעין גווילי גרפיטי למכתבי המעריצים. גם כאן ניתן להתחקות אחרי שכבות קודמות. יש לי הרגשה שאנשי התחזוקה עוזרים לשמש ולגשם לשייף את הקודמות, כמו שאנשי הכותל אוספים את הפתקים לפנות מקום לחדשים. עוד על אלביס ואחוזתו כאן. (לחצו להגדלה)
*
4. נדודים
יש משהו עקור וא-הררכי ב-climax. שום דבר לא מקובע וסופי. מוקדי ההתרחשות משתנים. הקהל נודד ממקום למקום. בחלק השני אפילו יותר. חלק מן הקהל פרש בהפסקה. יש יותר מרחב וגם חירות התנועה הופנמה. ההתרחשויות מתחלפות במהירות רבה יותר, כמעט עד כדי סכנה. אנשים קצת נסים מדרכם של הרקדנים. הנוף האנושי משתנה כל הזמן, הסביבה מתפסלת מעצמה. לפעמים הקהל מתערבב ברקדנים ולרגע קשה לדעת מי זה מי. סגנון הלבוש דומה והתאורה צובעת את כולם ללא אבחנה.
סצנה: שני שחקנים מתפשטים. ברקע תפאורה טבעית: מכונת מים ושתי דלתות של שירותים. דלת אחת פתוחה. האחרת סגורה. באמצע הסצנה היא נפתחת ואישה יוצאת מהשירותים, חוצה את השטח שבו פועלים הרקדנים ומצטרפת לקהל. קבוצה של אנשים צופה מבעד לטריבונה. חבורת מציצנים. הגבולות לגמרי פרוצים. הרקדנים כל הזמן נעלמים בשלל הדלתות והפתחים המקיפים את האולם. אחת הרקדניות נותרת מאחור. רועדת. אחרת שנמצאת בחוץ, מאחורי סורג נעול כותבת ב"דם" – help her. מישהי מן הקהל קמה ומחבקת את הרועדת, שעה ארוכה. זה לא עוזר. היא מתייאשת.
מבחינת ההיסטוריה של האמנות climax קרוב יותר לצורות אמנותיות כמו הפנינג (אמנות כפעולה) ולתנועת הפלוקסוס שהתפתחה בשנות השישים בארצות הברית (בהשראת המוסיקאי ג'ון קייג'). הפלוקסוסים פירקו את תהליך היצירה לגורמים, כולל הגבול בין אמן לקהל. הם הציעו אלטרנטיבה שבה האמן הוא לא בעל היצירה אלא יוזם תהליך של יצירה.
לא רק המרחב והתפקידים בclimax נזילים, גם לפריטים אחרים אין קביעות. הפילטרים הצבעוניים של הפנסים וסרט ההדבקה מתגלגלים בשלב מסוים לצווארה של אחת הרקדניות כמין תכשיט פרימיטיבי-עתידני.
בצד, בתוך גומחות מוצבים פריטים עיצוביים מעבודות קודמות של גודר. בתיבות התצוגה של מוזיאון פתח תקווה היתה להם מן הסתם איזו יוקרה, מכובדות דמיאן-הירסטית. כאן זה נראה כמו הבלחות מרכבת שדים, סצנות טבח בגרוש ממוזיאון ג'ק המרטש או מ-ripley's believe it or not.
רוב הזמן זה מצליח להחזיק את הקו הדק בין אירוע אמיתי לאמנותי. לשמור את הקהל ערני.
*
5. ריק
climax הוא אמנם מופע שנוצר על ידי כוריאוגרפית בהשתתפות רקדנים. אבל תיוגו כ"מחול" מסתיר ומעוות אותו מעט. אם הייתי צריכה להגדיר את המופע באופן המדויק ביותר, הייתי מצטטת בשינוי קל, את פתיחת ספרו הנפלא של ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים".
ספר זה (כתב פרק) אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו.
גם climax אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו (אנשים?).
*
למעלה הסרטון שצולם במרחב הסטרילי של מוזיאון פתח תקווה, נותן מושג על התנועה ועל הקירבה לקהל. כל היתר השתנה.
*
6. דמדומי הביחד
ובכל זאת כמה מילים על מחול. climax מתנהל בעיקרו בחבורות; בין מעגלי רוקדים וטקסים לכנופיות פורעים וכלבים משוטטים, תהלוכות סגפנים מימי הביניים, פרצי אנרגיה של חבורות נחמן מאומן. המגע מאד פיסי, תוקפני לעתים, בין הרקדנים לבין עצמם וגם כלפי העולם שבחוץ, פולשני (לעיניים, לפה) אבל לא אישי, לא אינטימי. הרבה אלימות, אגרופים ורעידות, פוזות מוחזקות, קיפוצים והתגודדויות, סחיבות שמורחות את הרצפה בזיעה. תחושת סוף העולם. פייק. ניכור.
כבר ציינתי את הזיקה בין climax ל-Lie Like A Lion (עבודה מבריקה ומטרידה, שבה חוזרת גודר עצמה לחומרים אמנותיים מעברה). אבל בעוד שב-Lie Like A Lion היה משהו נרקיסיסטי, סוג של סלפי של גודר עם עצמה, המבט של climax יותר רחב. היא מתעדת כמדומה את פריצת הגבולות ודמדומי הביחד. (זה הצד האפל המשלים של קרקס התלושים).
danse macabre לובק (פרט). דימוי חוזר מימי הביניים, שבו המוות מחולל בשורה או במעגל עם בני כל המעמדות והמקצועות (לחצו להגדלה)
*
7. זמן
משך ההצגה שלוש שעות ויותר. קשה לדעת בדיוק; הקרטיבים מטשטשים את נקודת ההתחלה. המופע כמו זולג החוצה עוד לפני שהתכנס. וגם נקודת סוף אין. אחרי שכל שאר הרקדנים עוזבים, נותרת רק אחת אחרונה לבושה בתחתונים וחזייה, על צווארה כרוכים פילטרים צבעוניים של תאורה וגליל של סרט הדבקה (העיצוב מאד מוקפד עד הרגע האחרון, וגם מרושל בכוונה, אופנתי וטראשי כאחת). התאורה נמשכת, הסאונד נמשך. הקהל ממתין, מבין בהדרגה שהסיום בידיו. קבוצת צופים מוחאת כפיים ופורשת. זה קורה שוב ושוב. אחרים מחכים. יושבים לידה. מביטים בה. דווקא עכשיו נוצר קשר אנושי.
*
כוריאוגרפיה: יסמין גודר, שותף אמנותי ודרמטורגיה: איציק ג'ולי, רקדנים יוצרים: שולי אנוש, אדו טורול-מונטלס, אופיר יודלביץ, דור פרנק, יולי קובבסניאן ואורי שפיר, עיצוב תלבושות: אדם קלדרון, תאורה: עומר שיזף, עיצוב חלל-סאונד: ערן זקס, יעוץ אמנותי: עידו פדר
*