לאחרונה אנו עדים לתופעה שבה המחול חוזר למוזיאון. למה חוזר? כי בשלהי שנות ה-70 ועד מחצית שנות ה-80 היה קשר הדוק בין יוצרים עצמאיים העוסקים במחול "אחר" לבין אמנות פלסטית. מוזיאונים, גלריות, ואירועים כמו ניצנה ותל חי שימשו אכסניה למחול הניסיוני ונוצרו עבודות רבות הקשורות למקום, site-specific". כל העבודות בשנים אלה של המחול הניסיוני נעשו עם אביזרים, כשחלק מהאמנים משתפים פעולה עם פסלים כמו אברהם אופק, דליה מאירי וזיוה ליבליך.

בזמנו נוצר דיאלוג בין הגוף לפסל/אביזר, מתוך כוונה ליצור שפה חדשה כשמתוך המפגש בין הגוף לחומר צפו דימויים שנבעו מאותו קשר. רקדנים/יוצרים רקדו עם פסלים במוזיאונים כאשר הקהל נע בעקבותיהם מאולם תצוגה אחד לשני.

כל ההקדמה הזאת כדי לומר שהדברים הללו חוזרים כיום, אבל בהבדל מסוים, ומעניין לחדד במקצת את ההבדל. לראשונה, פסלים שנוצרו בעבור כוריאוגרף מוכנסים לוויטרינות לצורך תצוגה, כלומר, יש להם חיים משלהם גם בזכות עצמם והם אינם תלויים במחול. בוויטרינות של התערוכה "צעדים בוני אמון"במוזיאון פתח-תקווה לאמנות, בה הוצגה העבודה "קליימקס 2014 " מאת יסמין גודר, אפשר היה לראות חזייה מגומי, מחוך מקופסאות גפרורים, חיה מקורננת עם קרבים שסועים, מסיכת אריה – כל אלה זכורים מתוך עבודות קודמות של יסמין גודר.

אבל בצפייה מקרוב יש לדברים הללו עוצמה גדולה יותר מאשר על הבמה. עוד הבדל, הקשור לחומרים התנועתיים, הוא שאין עניין לגלות שפה חדשה אלא נהפוך הוא, להשתמש במשפטים מתוך עבודות קודמות של גודר וליצור חיבורים חדשים ביניהם, לשלבם בקומפוזיציה שונה. השילוב יוצר עבודה חדשה המתפרשת על פני שתי תוכניות שאורכות 3 שעות (עם הפסקה של 20 דקות). מכאן, שהייתי מתארת עבודה זו כחפירה ארכיאולוגית ביצירותיה של גודר עם בנייה מחודשת של אותם חומרים המאפשרים פרשנויות חדשות, בעיקר בגלל הקשר המיוחד עם הקהל.

יש שני רבדים למה שקורה בחלל שבו מתרחשת היצירה. רובד אחד היא הכוריאוגרפיה שבנויה לפרטיה ועושה שימוש בכל החלל של התצוגה ולא בחלקים ממנה, וכך אין חלוקה למקום של הריקוד ולמקום של הקהל. הרובד השני קשור לקהל, שלפחות בחלק הראשון כמעט ומילא את המקום, והופתע מכך שאין לו מקום משלו, ולמעשה הוא יושב או עומד או הולך בתוך הקומפוזיציה המשתנה של העבודה. כך שהרקדנים המשיכו לבצע את היצירה כאילו הם לא אין קהל ומצד שני נוצר עניין לראות מה קורה בסיטואציה שכזאת. אני כצופה, יכולתי להחליט אם לפנות מקום לרקדן או הקבוצה המתקדמת שבמקרה עמדתי בדרכה, או להישאר במקומי ולתת להם לעקוף אותי.

היופי הוא בכך שאינך יודע היכן תמצא עצמך בתוך היצירה, אולי במרכז מעגל, או בקרבת רקדן צווח, או גוש צפוף אלים הרוקע ואתה עומד בדרכו. רוב הקהל התבונן במתרחש בעניין, קצת בפליאה, ואני מודה, שלולא הייתי מבקרת העתון הייתי מצטרפת לריקוד. יש עוצמה מגנטית לרקדן שרוקד כל כך צמוד אליך.

הרובד השלישי אלה הוויטרינות עם המוצגים מיצירותיה של גודר, וגם הסרטים המוקרנים באולם התצוגה. אפשר לשמוע את המוסיקה המלווה אותם, אם מדובר בנקישות בסרט של ריקוד "המכשפה" של מרי ויגמן או בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת שמלווה את הסרט "אנה.ק.א.". כאשר הרקדנים משמיעים קולות, שירה, צווחות, בכי, רקיעות רגליים ומחיאות כף, הרקע של הסרטים נותן רבדים נוספים.

"קליימקס 2014" היא יצירה פוליטית. אולי ארכיאולוגיה ישראלית. ערבוב של תחושת יחד של מעגל היוצרים, תחושה של ביחד וביטחון, ומנגד חוסר ביטחון כמו הקטע שבו הקבוצה עומדת, הידיים חובקות זה את זה עד שהגוף נדבק כמבקש נוחם אחד מהשני ויחד הם גולשים לישיבה, גב אל גב עם הבעת פנים של ילדים אבודים. או כאשר הקבוצה שכובה על בטנה בערמה צפופה, כולה בניע קדימה ואחורה, כמו ייבוב של ילד, או כמו מי שמבקש לחזור לרחם.

יש הרבה קטעים חזקים של כאב, כמו הקבוצה הדבוקה המתקדמת במעגל כשיד אחת אוחזת ברקדן כמו לחזק את הקשר ואילו כף היד השנייה המאוגרפת תקועה עמוק בתוך הפה. יש גם קטע סולו נפלא של דור פרנק העומדת בוכה, כמנסה להתרוקן מים של כאב בבטן, להמשיך לבכות עד שכל הכתלים יהיו נקיים מכאב.

בניגוד לכל זה יש הרבה קטעי אלימות. בהינף מבט או תנועה, כמו שחקנים, הדמויות משתנות, מתמלאות באנרגיה דחוסה פנימית. הידיים הברזליות מורמות מעלה עם כפות מאוגרפות כמו בזירה, או גוש רקדנים חובר יחד ליצור מדוזה מיתולוגית של רוע עם ידיים מתפתלות של נחש ואצבעות פרושות כשיניים של אפעה. ובקטעים אחרים, כמו של מעבר, הרקדנים מתקדמים במסלולים בתוך הקהל, מתבוננים בהם בעיניים בוהקות וחיוך מוגזם.

בחלק השני של היצירה האלימות מגיעה לשיא, כאשר כף היד עם אצבעות מתוחות הופכת לאקדח המכוון לרקה של רקדן המתחנן על חייו, והמציאות חודרת לתוך כתלי המוזיאון. בהמשך המשפטים התנועתיים מתקרבים יותר לאדמה, רקדנים כגופות של חללים מוטלים על הרצפה ממתינים שיגררו אותם החוצה.

זאת יצירה מאד פיזית, עשירה במשפטי תנועה שנאגרו עם השנים. עוד מרכיב המבדיל אותה מהמחול הניסיוני בשעתו בארץ שהיה דל בתנועה והתרחק מווירטואוזיות, מתוך רצון להבדיל עצמו מהלהקות מ"הריקודיות" של הלהקות הממוסדות.

אבל לא פחות מהכוריאוגרפיה מגיעים שבחים לרקדנים הנהדרים, המביעים טוטליות גופנית ורגשית כראוי לטלטלות הרגשיות שעליהם לעבור. הם מקרינים אמת ולכן כל מה שמתרחש כל כך נוגע ללב, כי זה קורה כאן ועכשיו. אדו טורול-מונטלס מסיים אם החלק הראשון של היצירה בשירה הנאיבית של "בוקר טוב, בוקר טוב" המוכר כשיר שבו מקבלת הגננת את הפעוטים לגן, וזה גם השיר שבו סיימה דיקלה את הריקוד "אולם", ואילו את החלק השני מסיימת פרנק. היא נשארת לבדה, יושבת מרוקנת. שפת הגוף ומבט העיניים משדרים תהום של עצבות, מעין סיכום חיים, סיכום של חלום.

"קליימקס 2014 " מאת יסמין גודר מתוך תערוכת "צעדים בוני אמון" (אוצרים: דרורית גור אריה ואבי פלדמן), רקדנים: שולי אנוש, דליה חיימסקי, אדו טורול־מונטלס, אופיר יודלביץ', דור פרנק, יולי קובבסניאן, אורי שפיר, מוזיאון פתח-תקווה לאמנות,4.7