חזרה יסמין גודר קורעת פתח בין העכשווי לאגדי

מחקר של גילוי מחוזות חדשים מאפיין את מרבית יצירותיה של יסמין גודר והפעם היא בחרה, כדברי התכנייה, "לאתגר את החלוקה המסורתית בין צופה למופיע ולאפשר לקהל בזמן אמת לחוות ממדים רגשיים ופרפורמטיבים באופן מוחשי, ולתת לאלו לקדם ולהעצים את היצירה בזמן אמת". מאז שנות ה-60 נעשו לא מעט ניסיונות מגוונים בתחום זה של שבירת המחיצה בין קהל לבמה ובין אמנות לחיים. ובכל זאת הניסיון של גודר הוא שונה מאלה שהכרתי כי היא העניקה לבדיקה מעטפת מסקרנת של שכבות, של מפגש בין הכאן העכשווי לאיזה עולם דמיוני, כאשר הרקדנים והאנשים המוזמנים לבמה, נעים בין העולמות, בזרימה מתמדת של התרחשויות. בניגוד לעבודות אחרות שלה, על יצירה זו שורה אווירה של נינוחות, של משחק שאינו מאיים, שמזמין את הקהל לקחת בו חלק מבלי להסתכן בחוויה גודרית מפחידה.

היצירה נפתחת באופן ניטרלי, כאשר הרכב של שישה רקדנים בלבוש יומיומי רוקדים באוניסונו רצף של משפטים תנועתיים נטו המאפיינים את סגנונה של גודר, תנועות שהן מעין אותיות שאי אפשר לנבא את המשך הצירופים שלו. הביצוע איכותי. זו נקודת מוצא של תנועה נטו שהכל פתוח, ואולי הרטט של אצבעות כפות הידיים נגוע במשהו כישופי שמבשר על הבאות. בשלב זה היה אפשר להתחיל בהזמנת אנשים לבמה, אבל כאן הייתה ההברקה המצוינת להוסיף וילון/פרגוד ענק שעיצב גילי אבישר – כולו שיכרון צבעים עשוי טלאים, שמזכיר את שטיחי הקיר של נועה אשכול בשיטת הקווילטינג. בכך מתווסף רובד נוסף ליצירה, ששולח את הצופים לעולם של אגדה ומחלק את הבמה לשניים, מה שלפני הפרגוד ומה שמאחוריו. בווילון פתחים הנראים כמו תפרים שנפרמו, שמצביעים שלמרות רעננות הצבעים, מדובר בווילון עם היסטוריה, כאשר הפתחים מאפשרים מבט דו־סיטרי בין הקהל לבמה. לזאת מתווספת גם מוזיקה שיוצרת תחושת מרחבים בגלקסיה המאפשרים הצצה לעולמות אחרים, כאלה שהיו ונכחדו. בשלב זה הכל מוכן להודעה על חוקי המשחק, כאשר רקדן עומד ליד הווילון והצופים מוזמנים לעלות לבמה — לא יותר מ–20. כמו בניסיונות קודמים שראיתי, גם הפעם חוקי המשחק הם אלה שמכוונים את סוג הפתרונות שיווצרו.

האולם היה מלא בקהל צעיר, רובו רקדנים, ואלה שמחו לעלות על הבמה. אם מישהו מהם חשב לתומו שיוכל לרקוד בקדמת הבמה, הרי שכולם הופנו מיד לאחורי הפרגוד, שלא יהיה ספק מי הרקדנים האמיתיים בתכנית. מוסתרים למחצה, לפי הנחיות של רקדנים, רקדו במעגלים, בכו, צרחו, ביצעו משימות שונות, ובפיסות מכל אלה אפשר היה להבחין דרך הפתחים שבפרגוד, שהעניקו תחושה של מסתורין שעלה בקנה אחד עם האגדה. לעתים המוזמנים הונחו לתת ידיים זה לזה ולהתקדם בשרשרת אל קדמת הבמה, להשתרג בין הרקדנים ולחזור למקומותיהם, והעלו על הדעת את הנימפות ביצירה "מנוחת אחר הצהריים של פאון" של ניז'ינסקי. מכאן שאמנם היצירה התהוותה בזמן אמיתי עם משתתפים לא ידועים, אבל הכל היה בשליטה, ודומני שזה כוחה וחולשתה של היצירה.

בהדרגה החלו להגיח מהמסך דמויות שנשארו לפליטה מהעולם הקודם. אלה דמויות צבעוניות עם מסכות יפהפיות, שעמדו בניגוד ליומיומיות של התרחשות העולם העכשווי בקדמת הבמה. ומהעולם העכשווי נשאר חרוט בזכרוני מחול מצוין של שלושת הגברים המחוברים יחד, כמו גם קטע מסקרן של מעגל שבו הרקדנים צמודים, אוחזים זה בשיערו של זה ונראים כתולשים אותו כחלק מהעולם הייצרי של גודר. בערבוב הזה, המתרחש בזרימה מתמדת, בין האגדה לעכשיו, בין מוזיקה חלומית לשקט, עם מאגר משתנה על הבמה של משתתפים, נוכחים אבל מוסתרים חלקית – כל זה יוצר תחושה של עומק וסקרנות.

פסטיבל צוללן, "Common Emotions", כוראוגרפיה: יסמין גודר, דרמטורגיה וייעוץ אמנותי: איציק ג'ולי, מוסיקה: גוסטב הולסט, ריכרד שטראוס, תומר דמסקי, מיצב לבמה ומסכות: גילי אבישר, תלבושות: אדם קלדרון, עיצוב תאורה: עומר שיזף, רקדנים יוצרים: שולי אנוש, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ, דור פרנק, איילה פרנקל, אורי שפיר, מחסן 2, נמל יפו, 16.9