חזרה PIECE OF ME – כואב לחוד, קשה ביחד

צבי גורן
01.01.2014

התפתחות המחול בעולם ובארץ הביאה עמה מציאות תרבותית חדשה שבה יוצרים בתחומים שונים מקבלים לרשותם מרכזי תרבות לפרק זמן של כמה ימים שבמהלכם הם מכנסים יוצרים אחרים, מתחומם או מסוגות המשיקות לתחום המובהק של יצרתם.

כך עושה עתה הכוראוגרפית יסמין גודר במחסן 2 בנמל יפו, שהועמד לרשותה על ידי עמותת הכוראוגרפים העצמאיים.

במסגרת האוצרות שלה, הנושאת את הכותרת HoWeDoIt, היא מעלה בכורה ישראלית של GHOST EXERCISE שיצרה יחד עם איציק ג'ולי לפני כמה חודשים כאשר הוזמנו לתאטרון פרייבורג כאמני-בית. היצירה תועלה כאן פעמיים בלבד במתכונתה המקורית לפני שתעבור עדכון ושכלול, כמקובל בתחום המחול, ותועלה מחדש.

יצירות נוספות שיועלו יהיו מחולות סולו של יוצרות מלהקת המחול של גודר – דליה חיימסקי, שולי אנוש בשיתוף יונתן בר-אור, ומופע אורח מיוחד מאת טליה דה פריס, יצירת סאונד באולם הכניסה של די.ג'י תומר רוזנטל, ומיצג פיסולי מאבזרי מסעות של הלהקה.

שלא במפתיע, בשל הקשר המיוחד בין גודר לבינם, פתח את האירוע צמד המחול MATANICOLA – מתן זמיר וניקולה מָשָה, יוצרי WHAT ON EARTH בחממת המחול בעכו לפני שנתיים. אמש הם העלו את יצירתם PIECE OF ME – דואט מקורי שבו הם מעמידים למבחן ייחודי את מושג השיתוף, העצמאות, הכבלים, השחרור, המגע הוירטואלי, והקשר החברתי החדש בנוסח פייסבוק.

את היצירה הזאת ראיתי לפני קצת יותר משנה במסגרת האוצרות הפנטסטית של השניים בבורדו, ואת התרשמותי ממנה בתוך המכלול סיכמתי במשפט הבודד "דואט ייחודי המורכב מקטעי סולו, מונולוגים אישיים מאוד, ומפגש מסקרן בין זהויות שונות". בצפייה השנייה, אמש, המפגש עם היצירה הזאת היה מרתק עוד יותר.

אדם לבדד יולד

על הבמה הגדולה של מחסן 2 ועל כמה יריעות לבנות, תחת תאורת ניאונים מרצדים תלויים אנכית ועם שני מבני ניאון הנראים כאוהלים אישיים, שעיצב ארנואד פומראט, התייצבו מתן וניקולה, שניהם בביגוד צבעוני מקורי של מקס אלן. מה שנראה מלכתחילה כעתיד להתפתח כדואט מסורתי, אך עד מהרה התפתח כדואט של קטעי סולו נפרדים.

וכך, בעוד ניקולה מבצע את הסולו הראשון שלו, התיישב נתן בעומק הבמה והחל לשוחח עם שני מחשבי אפל ניידים. מהם בקע הפסקול שהם עיצבו ליצירה, שכלל אפקטים, מוזיקה וטקסטים מפייסבוק שהתייחסו לעניינים שונים הנוגעים להם. כולל עבודה על יצירות ולפרטים הנוגעים לעולמם של השניים, כולל הופעתם זו, וכולל מסע ההופעות המפרך של יצירה חדשה שהעלו בחודש שעבר עם להקת מחול איטלקית.

אחר כך מתן קם ממקומו, ידיו מגואלות ב"דם" שנקרש ותפס את מרכז הבמה, ואילו ניקולה התיישב להמשך הדיאלוג עם המחשבים. וחוזר חלילה, כאשר בכל פיתוח מחולי מתגבשת תמונה עצובה של בדידות כואבת בתוך החיבור האינטימי. וזה הרבה מעבר לשאלת הזוגיות – זה התהום של המצב האנושי האוניברסלי העכשווי שאותו הם מציגים כך.

אנחנו, הצופים, מתבוננים בתנועה הנבנית מנתחים של הקיום במחוות גדולות שמתכווצות לנקישות ופעימות גוף, לרטטי זרועות שמחפשות מגע. אנחנו, הצופים, מחפשים בהם את המגע, את החיבור, ואיננו מוצאים. במקום אלה מתן וניקולה, במבעי פנים עתירי תנועה, נחזים כמרחפים בחללים נפרדים, אטומים גם כאשר שניהם כבר רוקדים "יחד".

אבל היחד הזה שלהם הוא הפגיון של יצירתם – הוא העיוורון החונק. הם עוברים זה על פני זה, כזרים ברחובות, חולפים ואינם מביטים זה בזה. מתרחקים או קרבים אך אפילו פעם אחד אינם נוגעים. מטיחים בנו כי אדם לבדד יולד, ככל שירצה להיחבר.

הם ייחשפו, הם יפשטו בגד, הם יתנקו מהלבוש שהחיים עיצבו להם, ואכן זה קורה לקראת הסוף כאשר ניקולה הערום, גבו אל הקהל, מחפש את גופו שלו, מתייסר בו כאיוב. ולמרות אור הניאונים הקר, והטמפרטורה הקרה הנושבת מבחוץ, ברגעים האלה מגיעה היצירה של מתניקולה לנקודת הרתיחה שלה.

הנקודה שבה התשואות מביעות רק מעט מעומק החוויה שהעניקו לנו.