חזרה הקיר של אלינה – מהעבודות הראשונות של יסמין גודר
מיה ליבנד
הקיר של אלינה ו I feel funny today מיצירותיה הראשונות של יסמין גודר . הראשונה משנת 1998 שהייתה ההופעה הראשונה שגודר העלתה כאשר חזרה לארץ והאחרת משנת 2000 שהועלתה לראשונה במסגרת פסטיבל "הרמת מסך 2000". בעבודה הראשונה "הקיר של אלינה" גודר רוקדת והשחקנית, עמית הדרי, יושבת על כסא, כביכול מרוחקת, לבושה בשחור, אומרת טקסט באנגלית שאותו כתבה גודר. גם גודר לובשת שמלה שחורה וגבה חשוף. חלקה העליון של השמלה בנוי קורסט קופסאות גפרורים, בהן נעשה שימוש תוך כדי המופע. גודר רוקדת בתוך משטח אור מלבני מצומצם. הבמה והקירות שחורים.בעבודה השנייה feel funny today" " רוקדים ערן שני, איריס ארז ודליה חימסקי. העבודה בעיקרה בנויה מדואטים. השחקנית, עמית הדרי, יושבת על הכסא, הפעם בשמלה אדומה, אומרת טקסט אחר, בכישרון רב ולרגעים כמעט גונבת את ההצגה. הרקדנית, איריס ארז, מלווה את גודר לאורך השנים.היא רקדה את התפקיד גם בשנת 2000, והדבר ניכר בכוריאוגרפיה שכאילו נכתבה במיוחד בשבילה.
שתי היצירות מדגישות את השפה התנועתית של גודר המאופיינת בתנועה אקספרסיבית, בהבעות פנים, בשימוש רב בגפיים, במפרקי שורש כף היד ובאצבעות. שימוש מועט בתנועתיות של הגו, בית החזה והאגן הופכת את התנועה ל"א- מיגדרית". התנועות הן חדות ומקוטעות, מתארכות ומתקצרות לסירוגין ורצף התנועה מחולק לפרגמנטים. אם נדמה את התנועה לנשימה, התנועה של גודר מזכירה לי בדיקת נשימה אצל רופא המקשיב לריאות: "לנשום עמוק, לעצור את האוויר ולהוציא בבת אחת" – פירוק אגרסיבי כמעט של הנשימה הרציפה והטבעית.
ראיון עם יסמין גודר מאת מיה ליבנד
· איך בדרך כלל עולים לך רעיונות למופעים, ואיך עלה לך הרעיון למופע האחרון "אני רעה אני"?
בדרך כלל אני באה לסטודיו עם מספר שאלות שמעסיקות אותי ונותנת לתהליך להנחות. החומרים איתם הגעתי לסטודיו הפעם היו: אמביציה, הרצון לנצח, דימויים של התמודדות ספורטיבית שהמטרה שלה היא להגיע לשיא. תרגמתי את הנושאים האלה למימד הפיזי- הרצון לגעת בשיאים ולהשיג דברים, האימפולס להצליח, לייצר, לממש. מצד אחד ניסיתי לגעת גם במקומות המעמיקים של הנושא והחקירה הפנימית שלהם וגם במקומות הישירים יותר ברמה של פוסטרים של רגעי שיא ורגעים שהם גדולים מהחיים.
· באחד מהמקומות שקראתי על המופע, היה כתוב שבמופע לקוחות גם תמונות של סצנות מסרטים, איזה סרטים?
האמת, שאין סרטים ספציפיים שהובילו אותי. יש שיאים או רגעים גדולים שהעלו בי אסוציאציות שקשורות לסרטי אימה.לעתים אנחנו חווים משהו בחיים, ולעתים אנחנו חווים את החיים דרך משהו. בשבילי יש חיפוש של רגעים שהם קולנועיים, שבהם אנחנו יוצאים מהקליפה ומהזהות העצמית שלנו ודוחפים את עצמנו למקום שהוא מעבר לעצמנו. המקומות האלה התחברו אצלי לסרטי אימה, שכיום אני לא צופה בהם, אבל הם מצויים אצלי ב"פח האשפה התודעתי".
· כמה זמן עבדת על היצירה?
על "אני רעה אני" עבדתי בערך שנה באופן לא רציף. במשך השנה אני מריצה מספר עבודות, אבל כשאני יוצרת אני עובדת רק על יצירה אחת. אני לא מסוגלת לעבוד על כמה במקביל.
· ממה את יותר נהנית: מהתהליך של הכוריאוגרפיה או מהריקוד?
עם השנים אני רואה שמימד ההופעה חשוב לי. ההופעה היא גם חלק מתהליך הבנייה של היצירה והבנייה שלי כיוצרת, וגם חלק מתהליך הבנייה של "פרפורמר" והבנייה שלי כמבצעת. תהליך היצירה מביא אותי בסופו של דבר למבנה של הופעה שהוא מוגדר ומדויק, אך בתוך המבנה הזה נדרש החיפוש של הרקדן כפרפורמר.
· מאיפה וממי את לוקחת את ההשראה שלך?
יש לי את ה"פח אשפה התודעתי" שלי. בשנים האחרונות אני מתעניינת המון באמנות פלסטית, אני עוקבת אחרי דברים, הולכת לגלריות. השיח עם האמנות הפלסטית מעניין אותי. גם בתחום הוידיאו ובתחום הקולנוע.
· ממי את מושפעת?
אני אוהבת את Paul McCarthy, Patty Chang שעושים בין היתר וידאו ארט, את ציורי המים של Marlene Dumas. אני אוהבת אמנות יפנית עכשווית, ואת הסופר והמחזאי האוסטרי Peter Handke. אני מאד מעריכה ונמצאת בדיאלוג עם גל ויינשטיין, אמן פלסטי ישראלי, שבין היתר עזר לי עם המופע "קרם, תות ואבק שריפה".
· אם את כבר מעלה את המופע "קרם, תות ואבק שריפה", האם הוא יועלה שוב בתקופה הקרובה?
זהו מופע שקצת קשה להעלות אותו שוב, כי הצוות יחסית גדול וצריך לאסוף אותו מחדש. אבל אנחנו חושבים על זה ומקווים שכן.
· מה החלום שלך מבחינה מקצועית. ואם מדברים על שאיפות, מה השאיפות שלך?
החלומות כל הזמן משתנים וקורים כל מיני דברים. אני חולמת על מקום משלי, להחזיק חלל לבד זה עלות מטורפת. היום אנחנו כל יום נמצאים ועושים חזרות בסטודיו אחר, בתנאים מאד לא נוחים. אני שואפת לעבוד עם אנשים בוגרים ולספק תנאים טובים יותר לאנשים איתם אני עובדת, ואז ליצירה יהיה החופש לגדול.
פורסם בIsraelDance