חזרה אני רעה אני

01.02.2007

אטמוספרה

את יצירת המחול החדשה של יסמין גודר המועלית בימים אלה בהופעות בכורה כדאי מאוד לראות. קשה מן הסתם לתאר אותה, אבל אפשר לספר קצת על תכניה ו/או על רגע אחד או שנים מטלטלים וגם להבטיח חוויה שתישאר איתכם גם אחרי שירד המסך רגע אחרי השיא / יעל אפרתי

כמו ברוב עבודותיה עד כה עוסקת יסמין גודר גם הפעם, ב"אני רעה אני", בנושא מגדר. בדומה לכמה מעבודותיה הקודמות, גם הנוכחית עוסקת בנשיות, אך בשונה מהן, הפעם נבחנת הנשיות דרך הגבריות בעיקר בגרסתה הסטריאוטיפית. זו שמחשיבה כוח בכלל ומטפחת בהתאם את הגוף, ששוחרת שליטה ומבקשת להטיל מרות גם באורח שוביניסטי התובע ביד רמה או מניפולטיבית שירותים מהסביבה.

וכן, כשהיא עוטה מסיכה גדולה של אריה רב-רושם הנושא בגאווה רעמה ג'ינג'ית וזוג מלתעות החושפות שינים חדות. עולה גודר לבמה ומציגה את שורת הפתיחה שלה לעבודה. אחר כך יתברר, כמו בסרט קולנוע ששזורות בו דרמות "גדולות מהחיים", שהסיפור מורכב יותר. זה קורה למשל בחלקו הראשון של המופע כשברגע אחד מסירה גודר את המסכה מפניה ומניחה אותה בתנועה יומיומית פשוטה על הכיסא לצידה. שם הופך הפריט שהואנש לחפץ רופס, כמעט עלוב, שיחזור בהמשך כגיבור בסצנה כוחנית אחרת שתראה אז כבר אחרת. מהפרופיל, למשל, נראה מלך החיות כיצור שיכול להתרחק לרגע מעצמו ואפילו להתייחס אל דמותו באירוניה עצמית, אילו בסוג של שעשוע. ב"שתים, שעשוע, ורוד", עבודה אחרת של גודר שנבנתה כדואט של שתי נשים המקימות מערכת יחסים מורכבת, נבחנת הנשיות על מין רצף דמיוני החושף פער בין מוסכמות ובין רצון פרטי או פנטזיה המבקשת להתפרץ בלי להביא בחשבון מחירים עתידיים. גם בעבודה מצוינת זו, שהועלתה כאן לפני שלוש שנים, משולבים מבטים משועשעים עם מסרים טורדים וגם בה עשתה גודר שימוש מקוצן בסמלי גוף מובהקים.

תהליך הגילוי ותוצאותיו

ב"אני, רעה, אני" משתמשת גודר לראשונה במסכה בניסיון להעניק עוד משהו מחוויית תהליך הגילוי ותוצאותיו האפשריות. גם בשם שנבחר לעבודה, הרומז על קיומו של סוד פרטי, כמו תובע לבחון את הכמוס, לחשוף את הנסתר בנו ולהעז בה בעת להתחבר לסוג של תמימות, לזיכרונות וגם לסרטים ההם שראינו פעם שרגעים מהם, על אף פשטנותם ורדידותם, התקבעו בנו. גם כשהיא משאירה את המסכה "שלה" על הכיסא כשהיא לבושה מכנסי טרניג הדוקים ובגופייה קטנה, החושפת כתפיים מוצקות וזרועות שריריות בעליל, נשארת הרקדנית הדקה והוירטואוזית אריה שואג המבליט לסת ומפגין תנוחות מוכרות של שרירנים גאים בחדר הכושר.

המעברים הקיצוניים בין הפנטסטי למציאותי ושבירותו הקבועה של הגבול ביניהם העסיקו את גודר גם בעבודותיה הקודמות. ב"פתאום ציפורים", למשל, בחלל לבן מואר ובוהק הנטוע מעבר לזמן ולמקום, ביקשה גודר לבחון באמצעות ארבע רקדניות לבושות בשחור את המצוי והמוכר ואז לפרוץ ממנו בכאב גדול ומטלטל. היא מיקמה את הרקדניות קרוב לקהל ועל אותו מפלס באופן שעורר תהיות על מיקומים מקובלים בתאטרון ובחיים ועל הצורך או האתגר לטשטש את הגבולות המבקשים לקיים סדר צפוי וקבוע. ביצירתה הנוכחית נמשך, כאמור, בעיסוק בשאלת תיחומה של הטריטוריה כמטפורה גם באמצעות התפאורה, שהיא שחזור של חזית חדר החזרות במתנ"ס שבו עובדת הלהקה. המבנה הקטן הוא מעין פטיו המאפשר יציאה מהחדר החוצה, קירותיו חושפים את המתרחש בתוכו, אך בהמשך הוא מתגלה גם כמקום חסום ובלתי נגיש.
בסדר מובנה ומוקפד נבנה על הבמה עולם שכלליו מתבררים כבלתי צפויים שההתרחשות בו האי אקראית, יצרית ובמיוחד קיצונית. כזאת הסוחפת את הקהל לעלילה רצופה ברגעים מטלטלים. הרקדנים גודר, מאיה וינברג, דנה יהלומי ועורן שני רוקדים עד הסוף וכמו בוחנים אפשרות של ריסוק מוחלט בצעדם הבא. בצעד התלוי הזה באוויר הם מבקשים לגעת במיתי וגם לוכדים בו את הקהל.