חזרה דחפים ארס פואטיים
שני ליטמן
21.12.2006
לא כדאי להכביד במילים על העבודה החדשה של יסמין גודר, כי כמו בסרטי מתח, רצוי לא לגלות דברים שעלולים לקלקל את ההפתעה ואת חווית המפגש הראשוני עם היצירה. וקולנוע הוא בהחלט אחד ממקורות ההשראה ואבני הבניין של "אני רעה אני", יצירה של ארבעה רקדנים בהנהגתה של גודר, אשר מלבדה משתתפים בהגייתה ובמימושה גם דנה יהלומי, מאיה ויינברג וערן שני.
ובכל זאת, מכיוון שמטרתה של כתבה מקדימה היא לפתות צופים פוטנציאליים ללכת ולראות את היצירה האמורה, ובמקרה זה אפשר אפילו לומר שמדובר בהמלצה חמה חד משמעית- אפשר להגיד שהעבודה החדשה, שהבכורה העולמית שלה התקיימה בתיאטרון ההבל בברלין לפני כחודש והבכורה הישראלית תתקיים ביום ששי הקרוב בתיאטרון ענבל, נראת במבט ראשון האישית והחשופה ביותר שעשתה גודר עד כה.
גודר בחרה הפעם לעסוק בדמות היוצר/ת והאופן שבו הוא/היא מפעיל/ה את השחקנים/רקדנים עימם הוא/היא יוצר/ת. ההתעקשות על הבאת לשון הזכר וגם הנקבה במשפט הקודם נובעת מכך שמדובר כאמור בעבודה אישית על גודר כיוצרת, אולם עם זאת מדובר גם במעמדו ובמצבו הקיומי של כל יוצר, באשר הוא. בדומה ליצירות האחרות שאותן הגתה גודר ובהן גם השתתפה בעצמה כרקדנית ("שתים שעשוע ורוד", "אולם", "קרם תות ואבק שריפה"), ניכרים מאד על הבמה יחסי הכוחות בין גודר הכוריאוגרפית-מבצעת למשתתפים האחרים. אלא שהפעם היחסים הללו אינם רק האמצעי, הם גם המטרה, הם הנושא של היצירה. יש תחושה של המשכיות חזקה לאורך קו של התפתחות וחיפוש אחר מקומה של היוצרת המבצעת בתוך עולם היצירה בתוך עלם היצירה שלה עצמה, שאותו היא למעשה מפקיעה מידי עצמה כאשר היא מכניסה אליו שותפים אחרים, שאינם רק רקדנים מבצעים אלא גם שותפים מלאים לתהליך היצירה. היוצרת מוותרת על האינטימיות שלה עם רעיונותיה כדי שתוכל לממשם. הויתור הזה הוא הכרחי בדרך אל המימוש וההצלחה, ועם זאת הוא כואב, מטריד, דורש חשיפה, פולשני. הפרדוקס הזה ייצר אצל גודר דחפים רבים שאותם היא בחרה להביא לידי ביטוי בעבודתה הארס פואטית הזאת, שהיא כמו לולאת האינסוף – היוצרת שיוצרת את עצמה יוצרת. וכך מביאה הפעולה הסאדו-מזוכיסטית הזאת, של הפקעת היצירה כדי לממש אותה באופן המושלם ביותר וכדי להשיג את הסיפוק הנרקיסיסטי ממנה, לביטויים של אכזריות, כוח, דחף ליצירה, הערצה, חיקוי, אובססיה, קנאה, נרקיסיזם, שאפתנות ואימת הכישלון, המתקיימים בין המשתתפים ומגולמים על הבמה באמצעות דימויים מוכרים שמקצתם לקוחים מסרטי אימה.
"אני דוחפת את עצמי לקצוות שהם מעבר לעצמי", אומרת גודר, "וזאת אני שחווה אותם על הבמה. אבל לא מדובר ביצירה דוקומנטארית. זה אישי כי אני היוצרת, חווה את החוויה בעצמה לנגד עיני הקהל. ישנה השאלה לגבי תפקידו של הכוריאוגרף, ולצד זה השאלה של המבצע, המופיע. הרבה מהעולם שלי קשור ביצירה, וגם למהלכים סביב ההופעות. כנראה שזה היה שם בתור אחת מהשאלות המודעות והלא מודעות שעמדו בבסיס העבודה. בהתחלה ניסיתי להבין מאיפה מגיע הדחף שלי להספיק, להצליח, להגיע. זה הוליד מהלך שבסופו של דבר הלך אחרוה למשהו קונקרטי מהסטודיו, ושם לקחתי את זה לרובד אחר, של פנטזיות אימה, הקצנתי את זה. רציתי שזה יהיה פחת פרפורמרי ויותר סינמטוגרפי. רציתי ללכת לדברים מאד קונקרטיים ולא פיוטיים, שקשורים לתרבות זולה ולסטריאוטיפים"
העיסוק בקולנוע ובתוצרי תרבות זולה בזמן תהליך העבודה הם אולי הגורמים לכך ש "אני רעה אני" היא יצירה תיאטרלית ועלילתית יותר מהעבודה הקודמת של גודר: "נראה לי שעם הזמן אני נהנית מהרעיון של סיפור. יש מהלך שמתהווה במשך העבודה ולאו דווקא משמש כנקודת מוצא, בניגוד אולי לעבודות קודמות שהתחילו מנושא מסוים והפכו מופשטות יותר במשך התהליך. הפעם הרגשתי שאני מייצרת סיפור. מעניין אותי איך היצרים שלנו באים לידי ביטוי בפוסטריות, בדברים מאד ברורים, איך אנחנו שואבים מנוסחאות של דימויים, איך נוסחאות תרבותיות עוזרות לנו להבין את עצמנו ולהגדיר תחושות. בתהליך העבודה זה עזר לנו להקצין רעיונות מופשטים, לדחוף את עצמנו לתוך הסטריאוטיפ. העבודה נעה בין משהו אישי, פרטי, יצרי, ובין עיצוב שטחי של זה. וגם התהליך הזה הוא מתוך החיים, יש את הרגעים שבהם אנחנו חווים משהו ופתאום מרגישים שאנחנו בסרט. למרות שהחוויות שייכות לחיים ולא לסרטים, כבר נוצר אצלנו ההיפוך המוזר הזה. השימוש הזה בקלישאות קולנועיות גם עזר לי לבדוק את הדרמה הבימתית, איך הופכים את המושג 'שאיפה' לשיא דרמטי. היה חשוב לי לא רק להביא משהו מבחוץ ולבטא אותו על הבמה, אלא ליצור חוויה חד פעמית נאמנה לעצמה, שמתרחשת בזמן אמת לנגד עיני הצופים".
פורסם בטיימאאוט