חזרה הכוריאוגרפית והחיה

רות אשל
31.12.2006

הצפייה ב"אני רעה אני", מופע המחול של יסמין גודר, כמוה כצפייה בסרט זוועות עשוי בכישרון בוהק. גודר משתמשת במתח שנוצר בעבודה היצירתית בין ארבעה רקדנים כנקודת מוצא לתהליך שפותח תיבת פנדורה לכל אחד מהם. היצירה כמו מתענגת על החצנת הרוע, על ליבוי המתחים, משחקי התעללות, בניית קרשצ'נדו של אכזריות. פרט לגודר עצמה, השטופה תזזית דמונית, שאר הרקדנים מקרינים מן תמימות, כמו ילדים מאגדות האחרים גרים המסוגלים למעשים נוראיים.

הרוע נסחט החוצה כשהשרירים מתכווצים, והפה נפער, כמו מבקש לספק את הרעב  לנגיעה בנקודה עמוקה של כאב וענוג. הרוע שופע כמעיין המתגבר, באיטיות מבוקרת של אדאג'יו ובהצלפות אנרגטיות של סטאקטו. על הכול מנצחת גודר, לעיתים עוטה מסכה של חיה טורפת, מאיצה בפולחן, מדרבנת את הרקדנים להשיל את המסכות שלהם, לחצות את הגבולות. הכוריאוגרפיה, הדרמטורגיה, הקצב הפנימי של היצירה, הכול נעשה בכישרון מופלא – ומעורר השתאות ודחייה בעת ובעונה אחת.

כשנדמה שאי אפשר עוד גודר מושיטה סכין גדולה לרקדנית, שמקרבת את החוד לעיניה כמבקשת לעוקרן, מתחת לשדיה כמבקשת לכרות אותם, מחפשת איך תעלה עצמה לעולה בפולחן הנוראי הזה. וגודר, עם מסיכה של חיה טורפת, זוחלת על ארבע, סובבת סביבה, מתחנחנת, מחזקת אותה שתשלים את המלאכה. הסכין נדחפת לטבור הרקדנית, ושנייה לפני שתיפול עליה, בהבזק של הרף עין, נמלכת בדעתה ותוקעת את הסכין בעורף החיה – והכישוף הוסר. אולי כדי להגיע לזיכוך צריך להניח לרוע להגיע לנקודת רתיחה.

פורסם ב״גלריה״