חזרה עצמי ואפסי עוד
גיתית גינת
02.02.2007
"אני רעה אני" הוא מופע חובה לכל מי שרוע הוא בשבילו מושג מורכב, חמקמק ולא מובן מאליו. ובעצם, גם למי שתופס רוע כסיטואציה רגשית, פוליטית או רוחנית חסרת ניואנסים, מצב של שחור ולבן. "אני רעה אני" יוכל ללמד אותו כמה דברים חדשים.
כמה מעט לכאורה יש במופע הזה – וכמה, בעצמם, הרבה. הכוריאוגרפית והרקדנית יסמין גודר נכנסת אל הבמה הנזירית כשהיא חובשת מסכה של אריה שואג, בוחנת את הזירה ואת הקהל, ויצאת. היא חוזרת שוב, הפעם ללא מסכה, ומתחילה להפעיל, לנתב, לארגן, להציק, לערוך ניסויים ולשלוט בשני רקדניה (מאיה וינברג וערן שני) כאילו היו שלוחות שלה ולא בני אדם נפרדים, אוטונומיים.
מהר מאד מתברר שההצקות של גודר, אף-על-פי שהן מיוצגות לא בשפה מילולית אלה במחול טהור, הן הרבה יותר משליטה של יוצר על המריונטות שלו. האמירה של גודר, גם אם היא לא מכריזה על עצמה ככזאת, הינה קיומית. כזו שחוקרת את הדינאמיקה בין חזק לחלש, בין העצמי לזולת. "עצמי" – איזו ישות רומנטית. קלפו אתה קצת ותגלו יצור מגלומני, תאב שליטה, שמתקשה לקבל את העולם ואת מי שמסתובב בו כאילו לא היו שלוחותיו שלו. העצמי השתלטני שגודר מציגה על הבמה הוא עצמי מפותל, כריזמטי, מבוהל, כמה לאהבה ולקרבה, אבל גם מייחל להרס. יותר מהכול, זהו שליט שככל שהוא מנסה לשלוט כך הוא הופך יותר ויותר לנשלט.
בשלב מסוים נכנסת לבמה רקדנית נוספת, דנה יהלומי. יהלומי מתיישבת בתוך מה שנראה כמו תא בגודל מרפסת, עם דלת הזזה גדולה מזכוכית בחזיתו. במובן מסוים, יהלומי – כמו מסכת האריה אבל בצורה אחרת – היא אלטר אגו של גודר. כלומר: שלוחה, אבל שלוחה משודרגת, שלוחת עילית. מהסיבה הזו, יהלומי תשחרר את גודר מהמסכה שלה בסוף המופע.
אבל בשלב זה יהלומי מביטה על הניסויים של גודר מבעד לזכוכית, ממרחק מוגן. היא לוקחת מברשת צבע וכותבת על הקיר:"save her" להציל את מי? את גודר? ומי יציל אותה? הקהל? הרקדנים? וממה יצילו? מעצמה? מהחומרים הקשים שמרכיבים את היצירה שלה, את חייה? מאי הודאות והקושי שמלויים את תהליך היצירה. מחוסר היכולת להפריד בין אומנות לחיים? בין עצמי לזולת? הרבה שאלות.
אבל אז מוסיפה יהלומי את השם "ג'וני" למשפט. עכשיו, כשעל הקיר כתוב "תציל אותי ג'וני", נראות פתאום השאלות האלה מיותרות. "תציל אותה" היא טרגדיה קיומית. "תציל אותה ג'וני", לעומת זאת, היא אירוניה פוסט מודרנית, ששייכת לעולם הקולנוע. גודר יורדת לתהום ומיד אחר-כך אומרת "סתאאאאאאם". ברור שזה לא סתם, אבל העמוק והשטוח, האותנטי והאירוני, חיים אצלה בכפיפה אחת.
"אני רעה אני" היא אחת מיצירות המחול העמוקות שנראו כאן בשנים האחרונות, ואולי היצירה החושפנית ביותר של גודר עד כה. זו יצירה תובענית, כמעט מופשטת, שלא עושה חיים קלים גם לצופי מחול מרחיקי לכת. אבל תגידו, מי אמר שהחיים קלים?
פורסם ב״במחנה״