חזרה הצצה ליצירה החדשה של יסמין גודר

רוני דורי
15.02.2009

כשיסמין גודר התבקשה ליצור כוריאוגרפיה על פי "הדנובה הכחולה", יצירתו של יוהן שטראוס הבן, היא הגיבה תחילה ברתיעה. "זו לא מוסיקה שאני באופן טבעי אוהבת, או שהייתי בוחרת להכניס לסטודיו", היא אומרת. "מעבר לכך, זו יצירה כל כך שחוקה מבחינת שימוש במעליות, בטלפונים ניידים וכדומה, שיש לה כבר מטען משלה. אחד הדברים שהרגיעו אותי, בסופו של דבר, היה שסטנלי קובריק השתמש במוסיקה הזאת בסרטו '2001: אודיסיאה בחלל', כי אפשר להגיד שקובריק הוא אוונגרד בהרבה מובנים".
היצירה של גודר, שעברה כבר כמה גלגולים, נוצרה במקור בעבור פסטיבל האמנויות של העיר ויימאר בגרמניה, שם הוצגה בבכורה בספטמבר האחרון. בגלגולה הראשון היתה היצירה סולו בן עשר דקות בביצוע הרקדן ערן שני, ולכן גם נקראה "סולו לערן". בהמשך, הוזמנה היצירה לפסטיבל לה סובסיסטנס בליון, במסגרת פרויקט קונצפטואלי שבו התבקשו כל היוצרים המשתתפים לעמוד בתנאי אחד: שימוש בוואלסים קלאסיים. כך נכנסה "הדנובה הכחולה" לתמונה והיצירה הורחבה.
"סולו לערן", שתוצג בסוף השבוע הקרוב כעבודה בתהליך, במסגרת פסטיבל "א-ז'אנר" בתיאטרון תמונע בתל אביב, היא היום כבר דואט של 25 דקות, שבו רוקדת גודר לצדו של שני ("אף שאנחנו לא נוגעים זה בזו", לפי גודר). על פי התכנון, בינואר 2010 תוצג העבודה כמופע באורך מלא בפסטיבל מחול בבלגיה, שהקדים להזמין אותה אליו.

"אני לא יוצרת עבודות קצרות בתדירות גבוהה כל כך, וגם כשאני יוצרת ערב מלא, אני לא מציגה עבודות בתהליך", אומרת גודר. "כאן נוצרה הזדמנות לעשות תהליך בצורה אחרת – להציג קטעים מתוך העבודה וגם לגלות אותה מול קהל".
ביצירה, שמשכללת את שפת התנועה של גודר לשיאים חדשים, נראה שני כשהוא ספק רודף ספק נרדף, ספק מגחך ספק מגוחך. תלבושת הפרווה שהוא עוטה על גופו מתקשרת, לדברי גודר, לוואלסים הקלאסיים: "יש משהו בפרווה שמשדר הדר, ויש בעבודה הזאת מין הליכה על גבול מאוד דק בין משהו מאוד מהודר ומרשים ובין אלימות מאוד קיצונית. זה כמעט כמו להביט על דבר מסוים מקדימה ומאחורי הקלעים – מה שנראה מרהיב מהחזית יכול להיראות עלוב, פאתטי ואפילו נואש מהצד השני".
כשהחלה ליצור לצלילי "הדנובה הכחולה", היא מספרת, הציגה לעצמה אתגר – לשמוע את היצירה מחדש. האם הצליחה בכך? "אני לא יודעת", היא מחייכת. "הצלחתי לסטות קצת מהסטריאוטיפים ולמצוא ממדים חדשים במוסיקה הזאת בראש שלי – ממדים של דחף, אובססיוויות – אפילו קצת אלימות, בצורה עדינה. ניסיתי לקבל את המוסיקה הזאת כאילו מעולם לא שמעתי אותה, כאילו אני לא מכירה את המטען שלה, אבל מובן שזה בלתי אפשרי כי אני כן מכירה אותה ולא יכולה לבטל את מה שאני יודעת עליה.
"מדובר בשני דברים", היא ממשיכה, "מצד אחד להיות נאיווית, ומצד שני מעניין אותי המטען הגדול. ואפילו בבחירה לרוקן את זה מהמטען יש משהו מעניין; זה דבר שכאילו הולך נגד עצמו".
בשנים האחרונות את רוקדת בכמחצית מהעבודות שלך – לעתים כן ולעתים לא. איך ההרגשה להשתתף הפעם ביצירה?
"נפלא. זה מעניין כי זה באמת יוצא ככה, יש איזה מעגל כזה שבעבודה אחת אני בפנים ובעבודה אחת אני בחוץ. אני מאוד אוהבת להיות בתוך העבודות, ליצור מתוך המקום של המופיע ולאו דווקא מהמקום של המנחה. בעבודה הקודמת שלי, 'אחושילינג Singular Sensation', שמתי דגש במקום של ההנחיה, גם מפני שמדובר בקבוצת אנשים שחלק מהם לא עבדו אתי בעבר. יש כאן רשימת שאלות שאני שואלת את עצמי כפרפורמרית. מעניינת אותי הפרטיות הזאת, האינטימיות של יצירה עם עוד אדם בסטודיו. בכל פעם מחדש זה מפתיע אותי עד כמה זה חשוב לי".

פורסם באתר עכבר העיר