חזרה צבי גורן, הבמה, על Lie Like A Lion
צבי גורן
18.01.2015
"היצירה החדשה מתקשרת נפלא עם קהל מגיב, כשהיא נעזרת במתן דסקל, מוזיקאי מחונן ורקדן נהדר לשעבר בלהקת בת שבע ואחר כך, בין השאר אצל גודר, ושמחתי לראות אותו כאן בסולו מרתק, ובנגינה מאולתרת, לבדו על הפסנתר או עם הוויולן משה אהרונוב, שנכנס עמוק לעולם התנועה של גודר ותרם נוכחות בימתית מקסימה, בנגינתו ובמנהגו. " (צבי גורן, הבמה)
עולם התנועה של יסמין גודר כפי שלמדנו להכירו ב-15 השנים שעברו מאז שובה לארץ מניו יורק, עבר התפתחות מרתקת, ביצירותיה השונות, ויצר "שפה" מובחנת בתמונת המחול הישראלית. שפה המורכבת ממחוות וסממני ביטוי שונים של גוף ופנים, שיש בהם היבטים של מגדר הנשיות האנרגטית, הנעה במרחבי אישיים, פרטיים, או כנושאת מטענים חברתיים ופוליטיים, עם דרמטורגיה של איציק ג'ולי, שותפה ובן זוגה.
בקיץ האחרון היא העלתה את CLIMAX ,יצירה ייחודית במסגרת תערוכה של מוזאון פתח תקווה, שבמהלכה ביצעה קבוצת רקדנים מעין לקסיקון של השפה של גודר. היא עצמה הייתה בקרב הקהל שעקב מקרוב אחר המתרחש, כבוחנת לא רק את הביצוע אלא גם את השפה שלה.
באותם ימים היא כבר הייתה בעיצומה של הכנת יצירה אישית עוד יותר LIE LIKE A LION שהועלתה לראשונה בבכורה במהדורה השלישית של פסטיבל Airede jeu 2014, שביוזמת Les Subsistances, שבליון, צרפת. בכורת הערב המלא הוצגה באוגוסט 2014 במסגרת פסטיבל B-Mo tion שבבסאנו דל גראפה, איטליה.
LIE LIKE A LION (צילום: יואב בריל)
ההבדל בין מה שנוצר בפתח תקווה לבין היצירה האישית הוא בנקודת ההתייחסות של גודר עצמה אל השפה שהתוודעה אליה ואל קיומה, כפי שהסבירה בסוף המופע. זו הייתה אמירה מעניינת, אולי אף יותר מהכוונות המוצהרות ש"למרות אופייה המאוד אישי של היצירה, היא מתקשרת גם עם הצורך הלאומי חברתי להתגבר על חולשה ובכך מדגישה את התלות והחזרתיות אל הפחד קיומי כמניע לכך".
כי אכן, היסוד האישי הוא הכוח המניע שמחבר ישות מחולית חדשה מקטעים או רמזים של יצירות קודמות, אם בשימוש באבזרים או במילים ומשפטים פיזיים תנועתיים שאפיינו אותם. וניכרת בהחלט חוויה אישית של גודר במהלך החיבור המקורי הזה שהיא עושה, כשמסכת האריה מהמחול "אני רעה אני" שנוצר ב-2006 ואשר עליו כתבתי בין השאר ש"במידה מסוימת אני אפילו משוכנע כי לפנינו יצירה ליוצרים ולשותפיהם, יותר משהיא לקהל הרחב".
הפעם נראה כי גודר וג'ולי התגברו על מה שנראה לי כחוסם, ואולי גם בסיוע צבר החוויות מיצירותיה הבאות. אבל העלאתם ואיזכורם של חומריה הקודמים של גודר אינם אנתולוגיים באופיים אלא סינרגטיים, כלומר כאלה היוצרים ישות חדשה גדולה מסך מרכיביה, יחד עם תלבושות של אדם קלדרון, תאורה של עומר שיזף, וידאו בעריכת יונתן בר-אור וסאונד של אורן כהן.
וכך, היצירה החדשה מתקשרת נפלא עם קהל מגיב, כשהיא נעזרת במתן דסקל, מוזיקאי מחונן ורקדן נהדר לשעבר בלהקת בת שבע ואחר כך, בין השאר אצל גודר, ושמחתי לראות אותו כאן בסולו מרתק, ובנגינה מאולתרת, לבדו על הפסנתר או עם הוויולן משה אהרונוב, שנכנס עמוק לעולם התנועה של גודר ותרם נוכחות בימתית מקסימה, בנגינתו ובמנהגו.