חזרה יסמין גודר ממשיכה לכשף את עצמה

רות אשל
11.01.2015

"פרפורמרית אדירה" (רות אשל, הארץ)

יסמין גודר ממשיכה לכשף את עצמה

הרקדנית והכוריאוגרפית יסמין גודר נעה בין עבר להווה ביצירתה החדשה "Lie Like a Lion". היא בוחנת בה מחדש יצירות קודמות שלה רק כדי שנותרה כפי שהיתה

היצירה "Lie Like a Lion", לרקדנית ולשני מוזיקאים, מתרחשת על שני מסלולים שונים. האחד הוא מפגש של יסמין גודר עם העבר, עם חפצים ובגדים מוזיאליים שבהם השתמשה  ביצירותיה כשהיא בוחנת אותם מחדש, פתוחה לגלות נרטיבים חדשים ולהקשיב היכן החפצים מהדהדים כיום בגוף שלה. המסלול השני הוא מפגש בזמן הווה, עם המוזיקה החיה. צליל עשוי להצית זיכרון, כמו לקבוע היכן תהה נקודת הפתיחה עם העבר. בה בעת המוזיקה עצמאית, יוצרת ניכור, לא מאפשרת לרקדנית לחזור למחוזות מוכרים. המוזיקה מנהלת דיאלוג שגם מסייע וגם חותר תחתיה.

למרות כל זאת בעיני המתבונן זו אותה גודר. היא נשארה מכשפה שנהנית לכשף את עצמה. ברגע שהיא נכנסת למצב התודעתי הזה הגוף שלה מתמלא ונדחס באנרגיה, מתקשה להכיל את עוצמת החיות שבו והוא מתפסל מתוך תוכו בצורות א־סימטריות, מעט מעוותות. כפות רגליים נוקשות המופנות פנימה, או אצבעות משוכות החוצה כמחטים המזדקרים מהגוף. כשהיא שועטת על הבמה בעליצות טרופה היא מעלה על הדעת סוס פרא, וכשהיא מתקדמת בהליכה מכונסת בתוך עצמה, חיוך זדוני על שפתיה ועינייה בוהקות מהמחשבה על מה שהיא עתידה לבשל ולעולל. היא רוקדת עם מתן דסקל הפסנתרן בדואט מניפולטיבי תוך כדי שהיא מעשנת בפינוק עצמי. אבל העשן היוצא מפיה הוא קיטור של האש הפנימית של המכשפה. לא הייתי מתפלאת אילו היה נצבע באדום או בירוק רעל.

מעניין הקטע שבו היא מנסה לוותר על הכוח ולחשוף את החולשה. היא מנתרת קלות לאורך זמן, כפות ידיים משוחררות כזימים שנפתחים ונסגרים קלות עם כל ניתור, מרוקנים את האוויר מבפנים. הידיים עולות מעלה, כמו הגיעו לשלב חדש של התרוקנות והיא פותחת את שסתום הפה להאיץ בתהליך. קולות המושמעים מתוכה אולי מצביעים על כך שהתהליך מתקרב לסיומו. ואז, בהינף יד של שנייה אחרונה לפני הוויתור של חציית הגבול, הגוף מתמלא באנרגיה טרייה, כוחנית ודורסנית, וחזרה למוטיבים תנועתיים קודמים.

מתי היא רכה? רק כאשר היא חובשת על ראשה את המסכה הנפלאה של האריה. הפה הפעור עם השיניים החדות עם המבט הנבון המשתקף מהעיניים. עטויה במסכה של מלך היער היא מרשה לטורסו שלה להתרכך, לעזוב את המגננה פנימית. בעדינות היא מתקדמת על ארבע לעבר המוזיקאים, משתקשקת ברגליהם, מחפשת ליטוף אנושי, שוכבת על הגב כשהגפיים מזדקרות מעלה והקצוות רכות כמו של תינוק.

אלמנט נוסף המופיע ביצירה זו, כמו בעבודות קודמות שלה, קשור למגדר. היא עוטה שכבות של בגדים מריקודים שונים. בתחילה מחוך של קופסאות גפרורים (מ"הקיר של אלינה" מ–1999), שבפגישה המחודשת אתו קיבל אצלי משמעות של מחוך של מתאבדת. על זה חזיית ציצים מגומי (מתוך "שתיים שעשוע ורוד" מ–2003) ועל כל זה חגורת פומפונים, פיאה צבעונית ואוסף של פריטים קטנים מתוך "See her Change" מ–2013. עדויה בכל השכבות הצבעוניות היא נראית כמו אלת פריון פוסט־מודרנית. נהנית מכל שנייה של גרוטסקה, לגרד את הישבן עם הירך החשופה, להיענות למבט הגברי. אחר כך היא מפשילה את השכבות, עור הגוף גלוי והיא שכובה בתנוחה של פאם פאטאל על מיצב פרוות עשיר כממתינה לעובר המזדמן להילכד בדבשה.

כמו בכל יצירותיה בעבר היא משחקת עם המוות וגם הפעם מככב הסכין הגדול, מאכלת הפולחן. אתו אפשר לבצע חרקירי, לנעוץ בעיניים ובעורף. בטלוויזיה הממוקמת בקדמת הבמה, שמוסיפה ליצירה רובד של תיעוד של חזרות מהעבר, רואים סרט שבו דסקל אוחז בסכין. הוא מעביר את החוד ברכות על הגוף, משרטט מפה, נעצר כמחפש אחר הנקודה הנכונה לבצע את מה שחייבים לעשות. וכמו ביצירות קודמות של גודר, ההריגה מתבצעת במקום בלתי צפוי, כאשר דסקל תופס את הסכין שלמרגלות הטלוויזיה ונועץ בעורף של האריה. גודר משתחלת החוצה. הטקס תם.

יש כאן לופים של נרטיבים שחוזרים על עצמם ביצירות של גודר שכרקדנית היא פרפורמרית אדירה.

"Lie Like a Lion". כוריאוגרפיה וביצוע: יסמין גודר; דרמטורגיה: איציק ג'ולי; ויולה: משה אהרונוב; פסנתר: מתן דסקל; תאורה: עומר שיזף; מוזיקה: ניקו מולי, סלוואטורה סקיארינו, גל שוסטר. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 10.1