חזרה "אוהבים אש" ו"נמביה": רומנטיקה בצבע דם

רות אשל
07.12.2009

יסמין גודר לא מפסיקה להפתיע בהעזתה ובכישרון רב עושה ככל העולה על רוחה. הפעם היא בוחנת בהסתכלות עמוקה ואירונית את מה שנקרא "רומנטיקה" – כלומר, ואלסים סוחפים, סנטימנטליים, של ראשית המאה הקודמת.

היצירה "אוהבים אש" נפתחת כסצינה שבה גודר מלבישה את ערן שני, הגבר הצעיר שלה. היא תופרת לו שכמייה מפרוות חיה, מיישרת וגוזרת עם מספריים ארוכים ומושחזים שהיא גם משתעשעת בהם בדגדוג הטבור החשוף שלו. הוא עומד מכווץ, קפוא, סובל, אבל כל כך רוצה להיות הדור ויפה. חזותו מקרינה תום של צעיר חביב, ולצלילי ה"דנובה הכחולה" הוא פוצח בקפיצות במרחבי הבמה. הוא מדגים את יכולותיו, את שריריו, בניתורים המסתיימים בנחיתות מעוותות על הרצפה, כאילו עבר בהצטיינות את המשוכות וממתין לקריאות הידד. הוא מזכיר סייח צעיר החוצה את הבמה בקפיצות בברכיים כפופות, שואפות לחזה. הכל מוגזם ומוחצן.

בניגוד אליו, הסולו של גודר נרקד באטיות עם כפכפים אדומים מפלסטיק לרגליה, כשבתנועה יש שילוב של חשק ותיעוב. לפעמים, מעוצמת הרומנטיקה, העיניים שלה מעפעפות ומתהפכות כמו של כוכבות דרמטיות בסרטים האילמים.

היצירה צוברת עניין כאשר בסולו הבא מציג הצעיר את שלל הציד שלו – פוחלץ ענק של מעין חזיר בר או איל. הוא הצייד הנועז כביכול, וכל הסצינה מוקדשת לתנועות שמפגינות את הכוח הפיסי שלו – משיכות וקריעות שנועדו לבתר את בטן החיה, להוציא את הקרביים האדומים החוצה, להתקשט באיברים המדממים.

יסמין גודר ב"אוהבים אש". כישרון ותעוזה

בהומור לגלגני, גודר לא מאחרת להגיב לנעשה. היא נכנסת לבמה, לבושה בשמלת נשף שחורה אלגנטית וקצרצרה, נעלי עקב, גרבי ניילון המדגישות את רגליה הארוכות והחטובות. בידה מיקרופון והיא שרה שיר הלל לאומץ, לאקזוטיקה של הציד והגבריות. היא מתחפשת למעין איילה, חובשת כובע פרווה עם קרניים, הכל כדי לגרות אותו. היא שרה, מגרגרת, מתחנחנת, נהנית מכל רגע. והוא, מצדו, מרים את הפוחלץ כמשקולת ענקית, מניח אותו על ראשו. היא קופצת ומתיישבת על הפוחלץ שעל ראש הצייד, והוא שועט במרחב תוך שהיא מצליפה בו בזנב החיה. הכל מפתיע, וירטואוזי ומעורר השתאות על הדמיון המטורף.

את היצירה חותמת כניסתו של האמן האורח יוחאי מטוס. הוא מגיח מתוך ענן עשן, לבוש בבגדים של מעין סופרמן או כוכב פופ. ממה שנראה כמנורות ניאון ארוכות הוא בונה על הקיר האחורי צורת לב, קריאת הידד לרומנטיקה.

נקודת היציאה ליצירה "נמביה" של איריס ארז, שאותה אירחה כאמור גודר בערב זה, היא חיפוש אחר זיכרונות כואבים והוצאתם החוצה באמצעות תנועה. אין זו עבודה קלה לצפייה, אבל היא מצביעה על הכשרון של ארז שבמשך שנים היתה רקדנית יוצרת בתוכניותיה של גודר. הרקדנים המצוינים אסף אהרונסון, לי מאיר ומאיה וינברג חובטים את גופם ברצפה במלוא המשקל. החומרים התנועתיים פורצים ללא חמלה, רחוקים מלהתחשב במגבלות הפיסיות של הגוף. הם אכזריים ומכאיבים, מעובדים ומשויפים להפליא.

מתוך "נמביה" של איריס ארז. בלי להתחשב בגוף (תצלום: איתי מרום)

מתוך הכאילו אנרכיה של החבטות הללו, נולדות פתאום העמדות בנויות של מעין תמונה קבוצתית כאילו נורמלית, אבל כמו שהגיחו כך הן מתפוגגות.

תוך כדי הריקוד הרקדנים מציירים בטושים צבעוניים קווים זה על גופו של זה. אולי אלה סימונים למקומות הכואבים בגוף שיש לעקור באזמל הניתוחים או הכנה לטקס פולחני עתיק. הסיום לא פתור: שתי הרקדניות יוצאות מהבמה מצחקקות, הגבר נשאר לבדו ופתאום האור יורד.

הצפייה בשתי היצירות מעוררת את השאלה, מהיכן הגיעה כל האלימות הזאת למחול, או לחלופין, מדוע הגיעה רק עכשיו. לראשונה נתקלתי באלימות במחול לפני 25 שנה בקנדה, כשראיתי את להקת "לה לה לה יומן סטפס" שהיתה בראשית דרכה. אחר כך הגיעו לארץ "די-וי 8" הבריטית והלהקה הבלגית של וים ואן דר קייבוס, עם הרבה אלימות ומשחקי סכנה, ופינה באוש.

תמיד מצאו היוצרים הסברים אידיאולוגייים, בדרך כלל של אנטי-אלימות, אבל אי אפשר היה שלא לחוש את ההנאה המבצבצת בחלק מהעבודות כמו במופע גלדיאטורי עכשווי. בהשוואה לאלה, המחול הישראלי של שני העשורים האחרונים היה מעודן, אולי בגלל האלימות שבחיים כאן.

דומני שגודר היתה הראשונה שהכניסה מנה גדושה של אלימות בעבודותיה. בדרך כלל היא מגיעה לשיא שממנו אי אפשר להמשיך אלא בפציעה פיסית ממש. ברגע שבו נשימתך נעתקת מרוב פחד של הזוועה, נולדת הארה והיטהרות.

לאחרונה יש צעירים רבים המחקים את גודר, אבל ללא העומק שיש ביצירותיה. ארז כאמור רקדה אצל גודר שנים רבות והפנימה כה עמוק את סגנונה עד שהוא נהפך לחלק ממנה. ובכל זאת, יש הבדל. בניגוד לגודר, שאצלה נדמה האלימות מספקת איזה רעב ועיניה בוהקות מהתרגשות, אצל ארז האלימות כמו נובעת מכאב של חתירה פנימה.

"הרמת מסך 3": יסמין גודר מארחת את איריס ארז. "אוהבים אש" מאת יסמין גודר ואיציק ג'ולי. רקדנים יוצרים: יסמין גודר וערן שני. אמן אורח: יוחאי מטוס. "נמביה" מאת איריס ארז, רקדנים יוצרים: אסף אהרונסון, לי מאיר, מאיה וינברגר; מוסיקה: "ניו יורק דול" מאת אנדרו ליל. מרכז סוזן דלל, 27.11