חזרה האיש, האישה והחיה – על "אוהבים אש" של יסמין גודר

מרית בן ישראל
29.11.2009

אני מעדיפה לדעת כמה שפחות על יצירה לפני שאני חווה אותה. לפיכך אני מתחילה בשורה התחתונה:"אוהבים אש" של יסמין גודר היא עבודה נהדרת. אם מישהו תהה אם כדאי, התשובה היא כן, מאד ולגמרי. ועכשיו אתם יכולים להמשיך אל תוך הספוילרים או לפרוש ולחזור לאחר מעשה.

אז מה היה לנו כאן? איש, אישה, חיה וּוַלסים.
האיש יחף. הוא לובש חולצת טריקו לבנה מהוהה ומכנסיים קצרים רחבים. על כתפיו מוטלת פרווה של חיה.

האישה לובשת חלוק בית ארוך ומשיי על מכנסי טריינינג וגופייה. לרגליה קפקפי פלסטיק אדומים. על מפרק כף ידה, במקום שעון, היא עונדת כרית סיכות. יותר מאוחר היא תצא ותחזור עם שמלת טפטה שחורה ללא כתפיות, נעלי עקב ומיקרופון. יש משהו מהודר במופע אבל גם מרושל בכוונה. שמלת הטפטה למשל, נלבשת על גופייה. בזמן שהקהל נכנס האישה תופרת את הפרווה לחולצת הטריקו של האיש. היא מקצצת את קצות החוטים במספריים ארוכים ומבריקים. האיש נאלץ להטות את ראשו כדי לא להידקר. הקהל צוחק באי נוחות. המספריים נראים חדים (לא רק נראים; מאוחר יותר כשתשמוט אותם הם יינעצו בבמה). חולצת הטריקו של האיש מופשלת, והאישה לא מתאפקת וגוזזת בדרך אגב, קצת שיער מבטנו.

החיה תגיע בהמשך. זוהי חיה גדולה – ספק חזיר בר, ספק ראם, ספק אריה מפרווה מלאכותית. בעצם זוהי גוויה של חיה. האיש אוחז בזנבה וגורר אותה אל תוך הבמה. הוא שולח את ידו לתוכה כדי לעקור את קרביה. הקרביים נעקרים בקושי. הם עשויים ספוג אדום ונוטפים מחרוזות וחרוזי זכוכית אדומים, וגם נוזל אדום שמכתים את חזהו הבהיר של האיש. עור ברכיו אדום ומשופשף מן החיכוך בבמה. הדם המזויף והאמיתי מונחים זה בצד זה כמו הפרווה הסינתטית והאמיתית.

ועוד לפני החיה – מתנגנת מוסיקה; ולסים מתוקים וסוחפים, וביניהם גם ולס אחר, מאיים, מפיירו הסהרורי של שונברג. האיש והאישה והחיה נעים לבד, וגם בכל מיני צירופים. הדימויים מתחלפים כמו מעצמם, מצחיקים, מלאי חיים – גווית החיה נלבשת כבגד או הופכת ליצור מיתולוגי שחלקו אנושי וחלקו חייתי. גם באביזרים אחרים יש נגיעות חייתיות. בין אם זו חגורת פרווה או כרית הסיכות-קוצים שעונדת האישה, או פיסות הגאפה השחורה שהופכות את בהונותיו של האיש לטפרי חיה, או לשונו המשתרבבת עוויתית.

כשהייתי ילדה היה צריך לסובב את כפתור הרדיו כדי למצוא את התחנה. קטעי מוסיקה, פרסומות ודיבורים, צפצופים ושריקות, הבליחו ונעלמו. וככה זה גם ב"אוהבים אש", רק בתנועה; השפה התנועתית מפורטת וקטועה. מין תסמונת טורט ריקודית בלי להקציע, לגשר, למלא את הרווחים. וגם זו הגדרה קצת מוגבלת, שלא מעבירה את העושר האסוציאטיבי של העבודה, את הזרימה הבלתי פוסקת של הדימויים: הכל הולך, מוולס ועד רודיאו, אירופה ואמריקה, מיתולוגי וטראשי, פתטי, אירוני, ברברי, דקדנטי. הזוג שעל הבמה לובש ופושט צורה: טרזן וג'יין, שמשון ודלילה (עם המספריים), גונתר וברונהילדה (החזקה, שכפתה את גונתר בליל הנישואין), או שמא דווקא זיגפריד בקסדתו המעוטרת בזוג קרניים? ערן שני ויסמין גודר, הרקדן והכוריאוגרפית.

קרני החיה משסעות לגזרים את גרבי הניילון בצבע גוף שלובשת האישה. גם עקב נעלה משסע את הניילון. בלי משים מתמזגת קרן בעקב. מערה בטרקלין. הניילון הקרוע נמתח כמין עור מעוות, כמו בְּגוף שצייר פרנסיס בייקון. תנועה רפיטטיבית מהירה מוחקת את תווי פניו של האיש ומותירה רק פה שחור פעור.

אני תמיד תוהה איך קורה הנס הזה, באיזו נקודה מזדכך לו שימוש מצטבר באביזר והופך לזרם של מחשבות ורגשות. לעולם. לשירה. כמו ב"אוהבים אש".

ואי אפשר בלי כמה מילים על הרקדנים: ערן שני נהדר נהדר. נקי לגמרי ממניירות ריקודיות, כמו מדיום שמעביר את הקולות השונים דרך גופו. הזקן הג'ינג'י שלו המסופר בצורה מוזרה, משווה לו ארשת של גירית, של סאטיר או של גיבור, תלוי באיזה רגע של המופע. יסמין גודר מעולה. האיכות התנועתית שלה יותר מופשטת ומינימליסטית, וההבדל הזה, כמו בין ציור לרישום, עושה את המפגש ביניהם לעוד יותר עשיר ומלא דקויות.

לקראת סוף המופע מצטרף אל השניים האמן (האורח) יוחאי מטוס. החלק הזה היה מיותר לטעמי. ברגע שמטוס מופיע, שני וגודר כמו נסוגים. הפעולות שהם מבצעים נהיות כלליות וחיוורות. בתנועות שלו לעומת זאת, יש מין רקדניוּת לא נעימה. פסל הניאונים שעיצב (מעין לב שעורקי חשמל משתלשלים ממנו) הוא יפה לכשעצמו. הייתי שמחה לראותו בתערוכה. אלא שהעבודה היתה אדישה לנוכחותו. ההדהוד של הדימויים לא השתנה.

זאת ועוד: במהלך ההצגה הבמה מתלכלכת (ולא בפעם הראשונה אצל גודר); האביזרים מתפרקים למין זבל של אחרי מסיבה או אסון. הדמויות ממשיכות להשתמש בכל מה שנמצא על הבמה – פיסות פרווה ואביזרי תפירה, עורה של החיה, אבריה הפנימיים. זה לא מיחזור במובן המרגיע והתרבותי של המילה. זה קרוב יותר להישרדות של הומלסים בסרט מדע בדיוני. לא אהבתי את ההתערבות של מטוס במראה הסופי של הבמה. היתה לי תחושה כמו בזירת פשע, כשמישהו משבש את הראיות.

אבל כך או אחרת – "אוהבים אש" היא עבודה כל כך חזקה ועמוקה ומורכבת, שהיא יכולה לספוג בקלות גם את החלק הזה לתוכה (ולא נודע כי בא אל קירבנו). שמעתי שיש תוכנית להציגה גם במוזיאון או בגלריה. זה נשמע נהדר. האיכות הפלסטית שלה אינה מוטלת בספק, גם בלי האליבי שמספקת נוכחותו של מטוס.