חזרה יסמין גודר ואיריס ארז: מעבר לטכניקה, מעבר למחול

גיתית גינת
29.11.2009

שתי היוצרות שהציגו אמש ב"הרמת מסך" מביאות אל הבמה רמה ההופכת את המילה "טכניקה" למגוחכת, ואישיות שמביאה את המחול למקומות חדשים. היצירות של כל אחת מהן עוסקות במיפוי הגוף ומיקומו במרחב, וממשיכות את הדו שיח המרתק שהן מנהלות כבר זמן רב

פסטיבל הרמת מסך" הציג אתמול את יסמין גודר ואיריס ארז, שתיים מהרקדניות המרתקות בעולם המחול הישראלי. רקדניות, כי לפני הדיבור על עבודתן ככוריאוגרפיות יש להתייחס קודם כל למה שהביאו עם גופן אל הבמה בעשור האחרון: שילוב ייחודי של יכולות טכניות ברמה ההופכת את המילה "טכניקה" למגוחכת, ופרסונה שלקחה את היצירות שביצעו למקום שהוא מעבר למחול. כשהופיעו יחד ב"אולם" או ב"שתיים שעשוע ורוד" של גודר, נראה היה שהן שקועות בתוך שיחה מתלהטת, עם ברקים, ניצוצות, אגרופים ודמעות. למי שהאזין מהצד לשיחה הזאת היה תמיד מה ללמוד.

אתמול הציגה כל אחת יצירה משלה. ארז פתחה את "מסך 3" עם "נמביה" הקצר, בו שלושה רקדנים (אסף אהרונסון, לי מאיר, מאיה וינברג) מסמנים זה את זה בטושים צבעוניים, כאילו ביקשו למפות אזורי כאב ופגיעות בגוף. נראה היה כאילו ארז מדברת על כישלונה או על חוסר אמצעיה של הנפש למפות את אזורי הכאב של עצמה, ועל הזדקקותה הכמעט פאתטית לאמצעים חיצוניים חלשים כמו עטים, שהופכים בתורם לכלי נשק. היצירה, שנמשכת 23 דקות, מעוררת את הסקרנות לראות עוד מארז הכובשת, גם ככוריאוגרפית וגם כרקדנית.

"אוהבים אש" של יסמין גודר הוא המופע העיקרי של הערב. כבר בדקותיה הראשונות של היצירה מסמנת גודר את התמה שתתפתח בהמשכה: יש גבר ויש מספריים. והיא מחזיקה את המספריים. מה עוד אפשר להגיד על זה?

למשל, שזה עניין ההולך ומתחדד בעבודות האחרונות של גודר: מקומה מול האהבה, התשוקה, הפנטזיה הרומנטית והגבר, כשהיא עם המספריים ביד. על הבמה מופיעים היא, הרקדן ערן שני ובובת איל, סמל לגבריות אולי, העוברת תהליך מכאיב של פירוק: בטנה נפער ושני מוציא ממנה את הדברים שכואבים לנו באמת – בשר, קישקע ובסופו של דבר לב. זה מגרש המשחקים היצירתי להפליא והסדיסטי של גודר. פעם היא מחפצנת את שני ואת בובת האיל, החפץ, היא הופכת לגבר; פעם היא הופכת את השניים לצעצועים שלה; פעם היא מתחזה לקורבן; פעם לאם; לפעמים היא צוללת לפגיעות בחיבור אל שני. אבל תמיד תמיד היא שולטת. שולטת וסובלת מזה, כמובן.

גם כאן, כמו בעבודות קודמות, גודר היא אשפית באריגה של עמוק עם שטוח, של אירוניה עם פאתוס.

האובייקטים שהיא משתמשת בהם, כמו מעיים ולב, נמצאים על גבול הקלישאה המודעת לעצמה. הפסקול, המורכב מוואלסים מפורסמים, הוא צומת של קיטש עם כמיהה לרומנטיקה אמיתית. האינטראקציה עם שני מתחילה כאירונית, הופכת לרגשית מאוד ונחתכת עם הופעתו הפתאומית המבריקה של האמן יוחאי מטוס, שבא משום מקום ומסיט את הסיפור למקום אחר לגמרי. ובכל מקרה, כמו שאמר לי בחור חכם, השלושה האלה הם מפגש של אנדרוגינים. אף אחד מהם הוא לא פרוטוטייפ של גבר ולא פרוטוטייפ של אשה.

 היצירות של גודר הן תמיד הזמנה להסתכל על עבודה שנולדה בתהליך ארוך שאינו נגמר לעולם, והוא ממשיך להתקיים על הבמה ומסרב להתקבע. זאת גם הזמנה לראות אמנית בעלת תעוזה נדירה, שלא מפחדת להביא ליצירה את המיניות ואת המשאלות המיניות שלה, לא של מי שצופה בה; שלא מפחדת להכניס למגרש המשחקים שלה צעצועים מופשטים וצעצועים שבורים, רכבת הנכנסת פתאום משום מקום או בובה שהופכת את צורתה ואת תפקידה שוב ושוב. כמו ג'אנקי אמיתי של זרם היצירה, גם לגודר יש עבודות טובות יותר וטובות פחות. "אוהבים אש" היא עבודה נהדרת.