חזרה יש עוד סוף אך לא אגלה אותו
אם איריס ארז חושפת את הבטנה של הרגש, גודר חושפת את הקרביים, והיא עושה זאת פשוטו כמשמעו.
גודר צוללת לתוך עבודה שהיא היפוך פני הדברים, הפרכה של כל מראית עין ואשליה. בתוך המסע שהוא טור דה פורס, היא מחליפה דמויות, מתעתעת בהסטוריה של המחול, שולחת ידיים תאבות לעבר אסוציאציות , מפרקת לנו את הצורה ובכל זאת מצליחה לשמור על מקום של יופי, של אהבה אפילו, לא השיג קטן מול הקרביים וחלקי ההבשר המעוצבים על הבמה.
יש כאן תהליך מענין של השתלתשלות הסיפור, שמתחיל כהכרזה קיצונית של "סוף": פרווה גזורה על הבמה, יסמין בחלוק של תופרת עם כרית סיכות על פרק היד, נועצת את המספרים הגדולות בערימת הפרווה, שאינה אלא סופה וריקונה של חיה, תהליך הרג של דבר ושל דימוי.
ואלס ראשון משמש כמצע לריקוד של ערן שני, שהוא גם אמן צילום ותלמיד גרפיקה. בין המוסיקה הרומנטית לבין הרקדן המנסה למצות את עוצמות הרגש שהמוסיקה מעוררת נוצר יחס הנגמר בהודאה של הגיבור בחוסר אונים- אחרי שניסה לרקוד כמו ניז'ינסקי ב" אחר צהרים של פאון" אחרי שדילג וקפץ במה שנראה כמו " ריקוד רע" , אחרי שמנסה גם לנוע כמו בקרקס ומבקש מחיאות כפיים בסופו של הריקוד המתמשך שלו, ואחרי מחיאות כפיים הנשמעות מיד אחר כך בפס הקול, מופיעה יסמין גודר, ועכשיו העלילה מתחילה באמת.
חלקי פרווה נפגשים בחיה שלמה הנגררת אל הבמה, חלקי פרוה מעטרים את גוף הרקדנים, איברים פנימיים נקרעים החוצה מן החיה- ספק אריה, חולד מוגדל, ההתרחשות נעה בין המחריד למצחיק, הואלסים הידועים ברקע הם כיסוי רומנטי סוחף שהנעשה על הבמה מתמודד איתו, מפריך וחוגג בעת ובעונה אחת.
בהמשך יסמין מופיעה בעקבים ושמלה קצרה, מין נערת גוגו ששרה עם מיקרופון, בעוד שלידה התהליך הבשרי ממשיך ללא רחמים, ה" נער" ו" הנערה" ביחסים של ערבוב, של תלות ושל שליטה, המחזה הולך ונעשה פרוע.
נראה שאין רגש שיסמין לא מנסה לקעקע, הכל מתהפך, אנו בתוך עולם פלאי ונוראי , הדמיון חסר גבולות. ברגע נפלא ראשו של ערן בתוך בטן החיה שנראית לפתע כמין דובי ענק, יסמיו רוכבת עליו ורגע אחד של חסד הכל נראה כמו סוס נדנדה של ילדות מאושרת. אך זו רק אתנחתה לפני שהזלילה הגדולה נמשכת, ולבסוף במין רכות מפתיעה בני הזוג מחובקים כאשר החיה, אותה חיה שהיא הצל והאימה והנחמה ,ביניהם.
יש עוד סוף אך לא אגלה אותו. עבודה מדהימה.