חזרה אש לכי עמי

שיר חכם
12.11.2010

העיר תל אביב, גליון 1571 מדור "תרבות העיר / מחול"

אש לכי עמי
השבוע עלתה יצירתה האחרונה של יסמין גודר, "אוהבים אש" עם קאסט רקדנים חדש. סיבה טובה למה

בניגוד לדעה הרווחת שהיצירה רגועה וזוגית, היא דווקא הזימתית מכולן

גבר עומד יחף. הוא לובש חולצת טריקו מהוהה ועל גבו מונחת פרווה של חיה, מחיך חיוך מבויש.
אישה נכנסת בכפכפים אדומים ותופרת את הפרווה לחולצה שלו, גוזרת מדי פעם כמה משעות הבטן שלו. הוא עומד קפוץ, מתאווה לזוז כבר, היא נותנת את הקיו והוא פוצח בריקוד. היא נעלמת מהבמה.
זאת תמונת פתיחה ביצירתה האחרונה של יסמין גודר, "אוהבים אש", שעלתה בבכורה השנה והשבוע עלתה עם קאסט רקדנים חדש: שולי אנוש (בתפקיד גודר) ומתן דסקל (בתפקיד ערן שני). לשניים היו נעליים מאוד גדולות להיכנס אליהן, והם עשו זאת בבגרות וברגישות יוצאת דופן. היצירה הזו היא תחנה מעניינת בהתפתחות של גודר. כשעלתה כתבו המבקרים שמדובר בעבודה מהפחות צורמות שלה, "נוחה" מאוד לצפייה, סוג של רגיעה שמגיעה אחרי יצירות סוערות שהראו בעיקר אנשים מתעללים זה בזה, ושהמבקרים התענגו עליהן במופגן בטקסטים שלהם.
גודר מחרמנת, אין על כך מחלוקת. אבל אז האישה חוזרת לבמה ומניחה על ראשה קרני חיה, הגבר מעטר עצמו באיבריה הפנימיים, והם שוכבים לנוח כשהיא ביניהם. והנה, יש מחזה זוגי על הבמה. ולא סתם זוגי, רומנטי, אוהב. זוגיות, כידוע, אינה עסק כל כך מחרמן. האומנם? גודר מהתלת בנו, כטיבם של אמנים גדולים, ועוקצת ברגע שהמבט מתחיל להתרגל. בסוף "אוהבים אש" הבמה מפוצצת בעדויות קטנות לכאוס, לא להרמוניה, ביחסי הזוג. הרומנטיות של היצירה היא תחפושת לאכזריות שבה. אם נעז להסתכל בלבן של העיניים של העבודה הנפלאה הזאת, נראה מיד זימה שקושרת את סיפור האהבה הזה לסבך חסר ההתרה שלו. הזימה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בפאתוס מטורף שמתלווה כמעט לכל תנועה או מחווה של הגבר והאישה. הוא מקצין כשהגבר חוגג על בשר חיה ש"צד" והביא לבמה., ומגיע לשיא בהישמע קולה של האישה, שפותחת את הפה כדי לדבר, לגנוח, לשיר וליילל ומבטאת כך את מיניותה, שאינה יודעת שובע. בור שחור שאורב לפתחו של הגבר האומלל. כשהגבר פותח את פיו, לעומתה, יוצא ממנו קול של זמרת אופרה. כלומר, "אוהבים אש", לפני הכל, מדברת בקול של אישה.
מיניות שאינה יודעת שובע היא אחד המאפיינים הבולטים של היצירות של גודר. על הבמה נוכחותה מטרידה משהו, רעה. לא רוע שנובע מבורות או אומללות, אלא רוע מתוחכם, שהובע מאומללות מזויפת, משוחת. "אישה שבוכה היא אישה שזוממת", כותב לארס פון טרייר אחד. לגודר אין שום עניין בקלישאות הרווחות של רוע. ביצירותיה הוא אישה שהיצר שלה הופך ללבירינת. לבירינת שהגבר מפותה אליו כדי לענג ואז למות, להישכח. ומה שהופך את האישה לסבך האנושי הזה הוא החיה.
גודר תמיד מתחילה בסוד הכי כמוס שלה, החיה. גם ב"אני רעה, אני, עבודה אחרת, חיה מופיעה וגם אז מיד בהתחלה. החיה ב"אוהבים אש" לא מפסיקה להדליק לזוג את התשוקה, לא נותנת להם לנוח. אחרי שהגבר עור את קרביה שניהם חוגגים בלבישת האיברים הפנימיים משל היו ילדות בנות 12 שחוגגות על הארון של אמא.
הסוד אז מתבהר" לא הזוג נותר במצב אנושי ולא החיה במצב חייתי. מצב הביניים הזה שגודר מותירה בו את כולם, שממנו הם מתערבבים זה בזה עד בלבול מוחלט – אישה עם חיה, חיה עם גבר וגבר עם אישה – הוא ההופעה של הרוע ב"אוהבים אש", הכי טובה ומדויקת ביצירותיה עד כה.
גודר הסבירה פעם בראיון מהו רוע זה: "אני אוהבת את הרגעים שבהם הגוף הופך להיות בוטה ונהפך דרך התנועה לבשר. אתה רואה רק את הבשרניות ואת הפונקציונאליות של כל איבר ואיבר. אלה הרגעים הפחות אסתטיים של המין ולכן גם הכי מעניינים. כשאני נוהגת בגוף כבבשר זה עושה לי משהו שדומה למדיטציה. יש משהו מדיטטיבי בוויתור של המשמעויות הנפשיות והרגשיות של הגוף".
היא נותנת הצצה נדירה לרגעי ההשראה שלה, ומגלה כיצד בתוך מעשה האהבה היא מתענגת דווקא על הרגעים שבהם גוף אהובה הופך לערימת איברים פונקציונאליים, לגוש בשר שתפקידו לענג אותה. כיצד מהמימוש הכי משמעותי של אהבה נשללת "המשמעויות הנפשיות והרגשיות" שלו. כיצד היא "נכנסת למדיטציה", מפסיה לחשוב.
בסצנה מאוחרת האישה קורעת את הגרביון שלה באמצעות עלי עקב ומייללת בכאב לגבר שאיתה. היא בודקת כמה עוד הוא יכול לסבול את זה, ואז ספק דוהרת על גבו ספק מאוננת עליו. הכל כשהיא עטופה באיברי החיה. סצנה זו היא דוגמא למדיטציה שבה האישה חווה את שיא ההתענגות שלה על גב מישהו אחר. ברגעי השיא האלה, בתוך סחרור שממנו היא כבר לא יודעת איך לצאת, כל המשמעויות שהיו יכולות להיות לאקט מסתחררות סביבו אבל לא פוגעות. חור שחור של עונג. כשההתענגות מתחילה לעלות על גדותיה, ממש בהרף העין שבו היתה כבר צריכה לגמור ולא גמרה, היא הופכת לאישה-חיה, "גומרת" לנצח. היצירה כולה כמו ממומת בתוככי יער. כשהאמן הפלסטי יוחאי מטוס עולה לבמה לקראת סוף ההופעה, שוטף אותה בפלואורסצנטים בצורת לב ומשתמש באברי החיה כאילו היו הפריטים האחרונים על המדף של זארה (הפרווה הופכת לחצית מיני, בלב החיה זורם קונפטי), אנו מבינים שהנה, החיות יוצאת מהיער למה שנדמה כשמש מלטפת אבל מתגלה כפלואורסצנט קר. כלומר הציביליזציה. מטוס מכניס אור מכני באפלת הזוג והחיה, קוטע את הזליגה האינסופית ואת אי ההבחנה, מבחין בניהם מחדש וחושף אותם לחוק, לחברה, לאהבה סדורה.
החקירה של גודר את הרוע התחילה כבר בעבודות המוקדמות שלה. תחילה בצורה מאוד פיזית ובהמשך בצורה יותר ויותר תיאטרלית. ביצירות האחרונות החקירה התנועתית מעט נזנחה לטובת הרצה של דימויים סופר תיאטרליים, פוריים כל כך שהם מגרים למבקרים את בלוטות החשיבה, ולא רק אותן. מעניין אם זו רק פאזה במהלך הכללי של גודר, פנייה רגעית למחוזות התיאטרון הפיזי כדי לחזור אחר כך להארדקור דאנס, או שמא ניסיון עבר של אי מובנות שגרר רון עז להיות מובנת. כך או כך, וכפי שגודר עצמה העידה "התנועה הופכת את הגוף לבשר", כלמור מקור הרוע בסיפור הזה הוא התנועה. שווה לחזור אליה.
גודר מתחילה, כמו כל אמן טוב, בעצמה. "אני סוג של באג ליידי שאוספת הכל ומנסה להישאר במצב פתוח שמקבל את כל החוויות לתוכי", היא אומרת באותו ראיון, "בסוף יצא מין אריג שלם מחלים מפורקים שאיבדו את האני שלהם, אבל ביחד מרכיבים משה חדש". "משהו" שמלמד אותנו לא פחות מעל השורשים של הגוף שלנו, לא בהכרח מראה שנעים להסתכל בה. כל שנור לנו לעשות הוא מה שגודר המליצה כשקראה לאחת העבודות שלה "יסמין גודר ושחקני הספסל המדממים מציגים" – להתבונן בה מהצד ולדמם.