פסטיבל ישראל הציג השנה תכנית אמנותית שכללה מופעים חיים ושידורים מקוונים של יצירה ישראלית מקומית לצד פעולות של התערבות במוסדות ציבוריים ובקהילה, ואלו נתנו ביטוי לסוגיות אזרחיות וקהילתיות שהפכו לקריטיות עוד יותר בראי הרגע המשברי והמציאות המשתנה לנוכח מגפת הקורונה.

מתרגלים אמפתיה #1, עבודתה של יסמין גודר, היא פרקטיס פרפורמטיבי שחושף את המנגנונים האנושיים והבינאישיים אשר מאפשרים ליצור תקשורת רגשית וגופנית עמוקה ומעוררים לפעולה את מיומנויות ההכלה, החמלה והקשב. במסגרתה מבצעים 6 פרפורמרים רצף של התרחשויות פיזיות פשוטות לכאורה – הפקת קול, נשיאת משקל או הגשמה של מגע – אך אלו הופכות דרך חזרתיות והצטברות לביטויים גופניים קיצוניים שמטשטשים את הגבול בין צחוק לבכי, כאב ועונג, שליטה ושחרור. אינטראקציות אלו נדמות ל-'כתיבה' אוטומטית של הגוף, במובן זה שהפעולות המתהוות בזמן ובמרחב אינן נחוות כתוצר של החלטות מבניות שכלתניות (למרות קיומו הברור של סקור כוריאוגרפי שמנחה את העבודה) אלא כתגובות אורגניות ואינטואיטיביות לגירוי פיזי ו/או מנטלי שמעוררים הפרפורמרים זה בזה או בקבוצה כמכלול. למעשה, נדמה כי גודר זיקקה את תהליכי החיברוּת ודפוסי התקשורת המוכרים לכדי הצופן הגנטי המארגן שלהם, ואותו מציגים הפרפורמרים במעין אקסטרים קלוז-אפ, נקי משכבות הגנה, על מנת להדגים כיצד אנחנו אנושיים זה עם זה – מתבוננים וקשובים, נוגעים ומכילים.

נגיעה אחת רכה. צילום: תמר לם

את המופע מקדים מתרגלים אמפתיה 2 על 2, שנשען על פעולה השתתפותית קבוצתית מבוססת-מגע שיצרה גודר על בסיס המופע, ועברה התאמה למגבלות הקורונה: 2 פרפורמרים ו-2 משתתפים פועלים יחד במרחק שני מטרים, ובתוך 'קפסולות' אשר מופרדות זו מזו באמצעות ווילון שאומנם יוצר חיץ בין הקבוצות, אך מאפשר לקולות העולים מתוך האינטראקציות הנקודתיות לאחד את הנוכחים בחלל משותף. תרגול זה מזמין את המשתתפים לחוות דינמיקה של 'תן וקח' גופני עדין ומקבל בתוך מרחב בטוח, ובו זמנית להרהר באופן אקטיבי, תוך כדי תנועה, באפשרויות הקיימות גם במצב קיצון להגשים אינטימיות ללא מגע וקרבה פיזית. יתרה מזאת, התרגול האישי הופך לפריזמה חווייתית משמעותית, שכן התובנות המתגבשות מתוך ההתנסות צפות מחדש כשהמשתתף מתמקם בעמדת צופה במופע ומובילות להתבוננות רפלקטיבית מתוך הזדהות גופנית ורגשית עמוקה עם האחר שהוא, במובנים רבים, בבואה שלו עצמו.