חזרה כיצד מופיעים 'פְּנֵי-הַפְּנִים'?

כיצד מופיעים 'פְּנֵי-הַפְּנִים'?

לאורך עבודתה, יסמין גודר מתעסקת עם הפער שבין 'חוץ' ו'פְּנִים' הגוף. הפער בין מה שמופיע על פני הגוף ובין מה שתמיד נתפס כמקור או משמעות פנימית לו. פער זה מתמיד בקיומו מפני שלא ניתן לפתורו בהסברים מוכרים של יחסי סיבה, הלימה או שליטה. המחול שלה מעיד על רצון גדול לבטא "משהו אמיתי" שניתן ליחסו לגוף, ובו בזמן היא חושפת את אי היכולת להתפשר על דרך ביטוי אחת שתוכרז כ"אמיתית". כך, הגוף הרוקד של גודר מופיע כוידוי על הדרכים בהן הוא מנסה להופיע מבעד לפער זה.

אפשר לטעון שאי האפשרות לסתום את הפער שבין 'חוץ' ו'פְּנִים' הגוף היא אחד ממאפייניו של כל מחול באשר הוא. זאת מפני שהגוף הרוקד מטבעו מחזק את אי הכרעה זו, בכך שמתמיד בתנועת הגוף שאינה פוסקת למען התקנת משמעות, ובו בזמן אינו פטור מלהיות בעל משמעות. המחשבה על פער זה של המחול וחוסר הנחת מדרכי ההתמודדות עמו מניעה את המחול של גודר. ככזו, עבודתה מתפקדת תמיד גם כרלפקסיה על פעולת הביטוי של המחול כמדיום.

כך נרקדת השאלה: מהו מחול?

וזו מייד מסתבכת בניסיון לקבוע: האם המחול הוא שליחו של 'חוץ' או של 'פְּנִים' הגוף? וכיצד הגוף הרוקד בו בזמן דוחה משמעות ונושא משמעות?

כך או כך, גודר מתעקשת על הדחף להופיע ולהעמיד על הבמה את הגוף שיודע שאינו יכול להתיר את הפלונטר של פער זה. ה"כישלון" הנצחי להכריע מנין המחול הוא זה שהופך את פעולת ההופעה שלה לכזו שדורשת בבמה עוד יותר. ככל שהמחול של גודר "נכשל" יותר ביצור ההופעה כפתרון לשאלות אלו, נראה שהוא דווקא מופיע במלוא הדרו. ריקון ההופעה מ"הצלחה" מעמידה את הגוף שבודק את מגוון אפשרויותיו להופיע.

אך אין זה אומר ש'הפְּנִים' נעלם. להפך. ככל שה'חוץ', הגוף הרוקד מופיע כחומר גלם פלסטי, מתקפל ורב גוני – משהו מאותו 'פְּנִים' נרשם על גביו. אין זה אומר שהגוף רוקד את 'הפְּנִים'. הגוף אינו מתפקד כתו-זהות מסוים של 'הפְּנִים', כפי ש'הפְּנִים' אינו תוכן מהותי שמיוצג בגוף הרוקד. אלא, 'הפְּנִים' מופיע כתשוקה של הגוף להופיע את המחול ובתוך המחול. על כן, הזהות היחידה שאפשר בכל זאת להצביע עליה במחול של גודר היא התשוקה להופיע – הדחף להסתבך בפלונטר. זהות זו היא 'הפְּנִים' שנברא כמה שמאגד את כל השותפים לאירוע התיאטרוני, ולא כזהות יחידנית שכל אחד מהם אוחז בה ומבדיל  עצמו על ידה, מפני שכמו שגודר רוצה להופיע אנחנו רוצים לראות את הופעתה. וכך, המחול של גודר הוא חגיגה משותפת של הסתבכות זו, שטומנת בחובה אמונה גדולה בכוחה של התשוקה להופיע בפני קהל.

כך המחול של גודר מעניק ל'פְּנִים' פָּנִים.

כיצד מופיעים 'פְּנֵי-הַפְּנִים' הפעם?

רמז ראשון נמצא בשם העבודה– SEE HER CHANGE.

על הבמה מופיעות שלוש נשים, אז מי זו האישה שאנו מצווים לראות את שינויה?

האישה היא בדיוק מה שלא מבחין בין אישה פרטיקולרית לקהילת נשים, כלומר, גודר אינה משרטטת סיפור מעשייה פוליטית על כוח נשי וגם לא ביוגרפיה נשית מרגשת. אלא האישה היא אותו פְּנִים משותף לחלל התיאטרוני, מפני שבגופה היא רושמת את הדבר הפנימי ביותר למחול – התשוקה להופיע על פני הגוף.

האישה של גודר תרה אחר אפשרויות לסמן את גופה – קרקס, מסכה או בורלסק – ומחוללת באמצעותם שינוי, שאותו אנו מצווים לראות. האישה, אם כן, היא מה שאת 'פנימיותו' איננו מכירים, מפני שאינה אישה זו או אחרת. אלא רק את 'פְּנֵי-הַפְּנִים' שלה אנו רואים. 'פְּנֵי-הַפְּנִים' של הגוף שיכול להשתנות על ידי עטיית אינספור סימנים, מחוות ומשמעויות. השינוי שהאישה עוברת אינו אחד וסופי, אלא הוא תנועתו הנצחית של המחול שנחשפת עם הציווי להביט בו. כך, ולו לרגע, מוענקת לנו היכולת להכיר בממשות של הגוף המשתנה מבלי להידחק לצורך להטיל על האישה משמעות קבועה לא לה.

האישה מגחיכה את עצמה לדעת מרוב להטוטים ושינויים. אך אל תטעו, היא אינה בזה לנו וגם לא לעצמה. האישה בזה להופעה, זו שמבקשת לעצור את שינוייה. ההגחכה העצמית היא רק ביטוי לסירוב של הגוף המשתנה לזהות פנימית לו, וחגיגתו את רישום 'פְּנֵי-הַפְּנִים'.

כך האישה של גודר, על אף תשוקתה להשתנות, יודעת שאינה פטורה ממבטנו – זה שמזהה אותה שוב ושוב ומטיל עליה משמעות. לצערנו, אין אנו מצליחים שלא לעשות כן. האישה יודעת זאת, ובכל זאת היא מצווה עלינו להביט בשינוי. הציווי מבטא את נתינותה לחוק המבט שמטיל עליה משמעות, אך גם את זה שאינה כל כולה תחת חוק זה. היא נתונה לו אבל יש לה חופש מסוים ממנו. על כן, משמעות 'פְּנֵי-הַפְּנִים' של האישה אינה ביטוי לחופש מוחלט, שאנשים נוטים לחשוב שיש לאדם מכוח פנימיותו. הרי, השינוי שהיא עוברת עדיין נתון לפיקוח קהלה. אבל בכל זאת נמסר לנו משהו מן החופש של המחול של גודר, כאשר 'פְּנֵי-פְּנִים' נראים לנו ובו בזמן הם חומקים מחוק מבטנו.

כך האישה של גודר מלמדת אותנו משהו על המעשה המחולי עצמו. היא תמיד משתוקקת להופיע כתווך שבו מתקיים מגע בין המחול ובין קהלו; בין 'פְּנֵי-הַפְּנִים' ובין 'החוץ' של הגוף המשתנה; בין הצו להביט שמטיל משמעות ובין התנועה המתחמקת והאינסופית שלנו ממנו.