חזרה ביקור בתערוכה "חתך עדין" של גילי אבישר בקיבוץ אשדות יעקב

גילי אבישר, "חתך עדין", אוצרת סמדר קרן, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד

"אוהל מועד המקראי נדד עם העם כדי לחזק את ידי הלוחמים, וגם האוהל הנודד של אבישר הוא בעל שימוש פולחני — בחיקו רוקדת להקתה של יסמין גודר את "פעולה פשוטה", ריקוד מהפנט שבו כל אחד מהרקדנים בוחר מהקהל אדם להתמסר לו, לאט ובעדינות האדם מושכב על הרצפה והרקדן יושב למראשותיו. זהו ריקוד טקסי הנוצר את רגע ההורדה מהצלב, והאוהל של אבישר מגונן על ההתמסרות המתחוללת בו."

בחוץ נוף מקראי קדמוני ובפנים, במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, כחיזיון של מקראיות עכשווית, נפרש האוהל שיצר גילי אבישר בחלל המרכזי כולו. כבצלאל ואהליאב יצר אבישר משכן לקדושת אדם, אוהל אישי ועם זאת שיתופי, קדושה ואנושיות ספוגים בבדיו של המשכן הארעי, והמבקר הנכנס לתוכו כמו מפיח בו חיים. אבישר השתמש באריגי כותנה בהירים ממוחזרים מסדינים, כנשלים של חלומות רוויי סמלים ומשמעויות, והכל אוורירי ומואר ורוח מניעה את דפנות האוהל. אבישר מצייר־רושם בצבעי מים על האריגים והאור מחלחל בעדם. "חתך עדין" ממשיך את עשייתו הייחודית של אבישר באמנות הטקסטיל, אך בעבודה הזאת, מעבר ליצירה בבדים השונים עצמם, נוסף רובד של ציור חופשי ואקספרסיבי על הבד.

צורתו הכללית של האוהל מלבנית, כצורתו הכללית של אוהל מועד, אך באוהל של אבישר רק משק כנפי הקדושה ותפילות עולי רגל ללא אל ספוגים בבד הדק המטולא. בפנים האוהל תלויים אריגים כפרוכות, המחלקות־לא־מחלקות את חללו לחלוקות משנה שהן הצעות לא מחייבות. אבישר המשיך לעבוד על האוהל גם לאחר שנמתח בחלל, משמר בו תחושה של עשייה מתמדת כאופן שבו מתחזקים אוהל נוודים.

מבחוץ, אפשר לדמיין את האוהל למפוח גדול, לריאה מנשימה. בדופן הקרוב לכניסה לחלל נחתך בבד חלון אופקי גס שכוסה בגיזת זהב התפורה לאריג החתוך. ממנו אפשר להציץ פנימה כאל מבוך של חלום. מלבן החלון הנגטיבי משמש כמסעד לסוס המצויר מעליו בשחור (וכרבים מהדימויים קשה לנחש על איזה צד של הבד הוא צויר), סוס של חלום וסיוט, ממשי ומתפוגג, זנבו נחש וראשו הכבד עם העין הקיקלופית הענקית צנח, והוא מרתיע ומרגש כאחד.

מתחת לחלון, על הבד הקעור הגולש לרצפה, רשם האמן בצבע ורדרד רישום הנדמה להדפס שבלונה של הראש השדוני והנוגה של קפקא הנברא מסולם מוסיקלי מרפרף וממשיך ברפרוף אוזניו הזקורות. וכשמקיפים את צלעו הארוכה של האוהל ששוליה מגולגלים מגיעים אל קפלי הפתח שמצדו האחד מצויר גוזל נפילי צהוב ומצדו השני ראשו של אל מפלצתי מרובה נחיריים.

פנים האוהל עוטף את המבקר ברכות מוארת וצבעונית, ואז אפשר גם להבחין בעבודת המחט המורכבת של אבישר ובדימויים המצוירים הספוגים בבדים, שבאופן מפתיע יונקים מעולמו הסמלי המיסטי־נבואי של המשורר ויליאם בלייק. מסכי ערוגות עיניים, שבחלק מהאישונים אבישר רקם בפתיל ארגמני בתפר מחוספס; נחשי גן עדן סובבים סביב זנבם, לאחד מהם אבישר רקם בפרטנות את לשונו בחוט אדום; דמות מיתולוגית של אשה־גבר־נחש מתפתלת עירומה בציור־רישום יפהפה; וראשים עצומים מגיחים ממצולות דמיונו הפורה של אבישר, בולעים הכל בעיניהם הפעורות.

אוהל מועד המקראי נדד עם העם כדי לחזק את ידי הלוחמים, וגם האוהל הנודד של אבישר הוא בעל שימוש פולחני — בחיקו רוקדת להקתה של יסמין גודר את "פעולה פשוטה", ריקוד מהפנט שבו כל אחד מהרקדנים בוחר מהקהל אדם להתמסר לו, לאט ובעדינות האדם מושכב על הרצפה והרקדן יושב למראשותיו. זהו ריקוד טקסי הנוצר את רגע ההורדה מהצלב, והאוהל של אבישר מגונן על ההתמסרות המתחוללת בו.

"חתך עדין" מואר בפרויקט התאורה "קרופ ומייקאפ" של עומר שיזף, שהוא עבודת אמנות בפני עצמה. שלושה זרקורי תאורה תעשייתים מסיביים, המשמשים לתאורת שטח וכלואים בנפרד במתכת מרושתת, מונחים על הרצפה כמחסומים. הפנסים נדלקים וכבים לסירוגין, עוצמתם עולה ויורדת וגוון האור משתנה, וזאת לפי לוח זמנים שרירותי שקבע שיזף. זהו גורם תומך, זר ועוין כאחד, שאי אפשר להתעלם ממנו, תאורה ברוטלית בהשוואה למושא הרומנטי שהיא מאירה שהיא גם תיאטרלית־סיפורית, שילוב ניגודים המעשיר את חוויית הצפייה באופן לא צפוי.

בחוץ, דמיינתי בעיני רוחי את האוהל העדין של אבישר נפרש לרגע בנוף המקראי החם כחזיון תעתועים.