חזרה "המפגש בסטודיו הפשוט הופך לטקס מקודש של אבל, חוויה שעוברת דרך הראיה, השמיעה והגוף"

ענבל כהן חמו
25.03.2017

האם זה פשוט?

קשה לומר מהו האירוע “פעולה פשוטה”. האם מדובר בהופעה או בסדנה חווייתית? אנחנו נכנסים לאולם בו מסודרים כ-50 כסאות מסביב למרחב הבמה, ומעלינו חופה לבנה וורדרדה. כמה מהמקומות כבר תפוסים בידי הרקדנים. כאשר הקהל מתיישב כבר קשה להבחין בין הרקדנים לקהל. אחת הרקדניות קמה. היא נגשת למישהו מהקהל ומזמינה אותו בשקט להניח את משקלו עליה. הם יורדים אט אט לרצפה. המוזיקה מתחילה, המוזיקה הנפלאה של תומר דמסקי – שירה עם מנגינה שנשמעת כסוג של עוגב. כלי הנגינה קטן, ונראה כמו ילקוט עור של פעם. היא והכלי חד הם, יוצרים הרמוניה שלא מפסיקה עד סוף המופע. עוד רקדנים ועוד משתתפים מניחים משקל ויורדים לאט לרצפה. הפעולה הפשוטה הזו חוזרת כל זמן המופע.

סטאבט מאטר הוא קינה על כאבה של מריה במות ישו. הוא נפתח כך:

אם מוכת יגון עומדת, מול הצלב בוכה, רועדת, שם תלוי בנה.

את ליבה המתייפח, להב הכאב פולח, מה נורא הוא יגונה.

מה נוּגה היא, מה סובלת, הקדושה, האם לילד, האחד ואין.

הצפייה במופע עוברת דרך השמיעה, הראיה והתחושה. לכל אחד מהצופים יש הזדמנות לחוש את ההישענות, ואם ירצה, גם להחליף תפקידים ולתמוך באחר. ההתבוננות באדם המוריד בעדינות אדם אחר לרצפה, כורע תחת משקלו, מונח על הרצפה, מזכירה את מראה הפייטה, הסצנה הנוצרית בה מריה מחזיקה את ישו המת על ברכיה. זו סצנה חזקה, ובמדינה בה גברים צעירים מתים לעיתים קרובות מדי, אין צורך להיות נוצרים כדי להתחבר לצער האינסופי שהיא מבטאת.

חולשתו של המופע בעיני היא שהוא מסרב להתחייב – האם הוא חוויה חושית או מופע מחול. אם החוויה מושגת מההשתתפות, אזי כצופה חשתי שעלי להיות מעורבת יותר, לפעול יותר, לחוש יותר. אם המטרה שהצופים יחוו דרך הצפייה, אזי הייתי רוצה לראות יותר התפתחות ושינוי. בין שתי האפשרויות היה משהו מרגש ונוגע, למרות התחושה שהחוויה לא מוצתה.

יסמין גודר / פעולה פשוטה

פעולה כוראוגרפית בהשתתפות הקהל

בעקבות סטאבט מאטר

כוריאוגרפיה: יסמין גודר

מופיעים (הרכב מתחלף): טל אדלר-אריאלי, שולי אנוש, אדו טורול מוטלס, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ, דור פרנק, איילה פרנקל, אורי שפיר

לחן, שירה ונגינה: תומר דמסקי

מרכז תרבות מנדל, התקומה 1, יפו