מעט מאד והרבה מאד מתרחש במופע פעולה פשוטה. הקהל יושב תחת חופה- סוכה- אוהל לבן על כיסאות פלסטיק כך שהוא מקיף ארבע פאות של חלל עירום . בראשיתו רקדן מושיט יד לאדם מהקהל ולאחר החלפת דברים חרישית נשען המשתתף על הרקדן ולאט לאט יורד, נוזל זולג , עד שכיבה על הקרקע . נדמה שזו הקדמה לדבר מה שיבוא אך הפעולה חוזרת שוב ושוב , רקדנים שונים ,מזמינים אנשים שונים מהקהל לאותה פעולה של הישענות כך שבחלל תנועה תמידית ומספר משתנה של זוגות אנשים. בהמשך מתברר שלעיתים מחתלפים התפקידים וצופים הם אלו שלוקחים את משקל הגוף של הרקדנים ומלווים – מובילים אותם לרצפה .
הקסם בשעה הולך ומתגבר ככל שמתחוורת ההכרה שהפעולה ,פעולת אמון מהסוג המוכר אמנם מכל חוג דרמה, היא המופע והוא אינה מובילה לדבר נוסף אלא פונה ומפנה פנימה לעצמם,לזולתם, לחוויה יוצאת דופן. אנשים זרים מוכנים להשען ולתת אמון ברקדנים, להופיע לעיני חבריהם למסע , והמופע הוא מסע.
תפקיד מרכזי במסע יש למוסיקה הנהדרת של תומר דמסקי ששרה גירסה שלה לסטאבט מאטר ,מזמור קתולי שמדבר על יגונה של מריה למול סבל בנה ומבקש, עבור השרים, ישועה דרך הזדהות עם סבלה של האם והבאמונה שמותו של ישוע כיפר על חטאיהם. השירה ממלאת את החלל , מעבה ומרככת את התחושות, מתכנסת תחת החופה- סוכה- אוהל ומקיפה את המשתתפים. דמסקי מלווה את השירה בנגינה ב Shruti כלי הודי, והמוסיקה יוצרת אסוסויאציות לשירה ליטורגית מהמזרח,במיוחד טיבטית, לVespers ,תפילת הערבית בכנסיה האורתוכדכסית והמערבית (במיוחד בגירסה של קלאודיו מונטורדי) אך גם למוסיקה פוטוריסטית. דמסקי מותחת את הצלילים הרבה מעבר לסולם הדיאטוני המערבי (הסולם שבו שבה צלילים בכל אוקטבה ומהווה את בסיס ההרמוניה המערבית לפחות מאז הרנסנס) .
המהלך הכיוראוגרפי של גודר נשען על תקדימים רבים , כמו NELKEN של פינה באוש שהלכה לעולמה ב 2009 בהן קהל מוזמן לעלות על במה וכן תקדימים שראלים כמו “ממותות” של אוהד נהרין (כוראוגרפיה מ 2003 ) בהן , ממצב הושבה דומה של הקהל סביב במה/חלל לוקחים רקדנים את הקהל למחול . ההבדל הוא שגודר מתעמקת בסיטואצית רקדן – צופים ,יוצרת מפגש קצר, פתאומי לעד בין דמויות ומדברת על אמונה ואמון. 
היא יוצרת דרך האינטראקציות השונות,הבלתי צפויות בין רקדנים לקהל שלל פייטות, אותה תנוחה של מריה החוזרת באינסוף פסלים וציורים ובהם היא קורסת מובסת-מנצחת, תחת משקל גופו המת של ישוע. גודר מתקרבת למסורת ה Tanztheater תאטרון המחול של באוש ,למסורת של מייצבים –מייצגים השתתפותיים. ב”פעולה פשוטה” היא יצרה רגע של מגע, אמון וקשר, פנינה קטנה ונדירה, קצה תקווה.