חזרה קדושת הפשטות (עידית סוסליק, העין העכשווית)

פעולה פשוטה – יסמין גודר

יסמין גודר ממשיכה לחקור אנשים ואנושיוּת, פעולות והתנהגויות, ומזקקת אמיתות מתוך תנועת הגוף. במופע "פעולה פשוטה" הגוף הפועל הוא האמצעי, התוכן ומחולל החוויה. במשך כשעה חווה הקהל מהלך שחוזר על עצמו ובמסגרתו כל אחד מששת הפרפורמרים מזמין באקראי את אחד הצופים לקום ולהצטרף אליו למרכז החלל. בין השניים מתפתחת אינטראקציה מילולית קצרה שבמהלכה שואל הפרפורמר את הצופה אם יהיה מוכן להניח עליו את משקלו. וכך, במשך דקות ארוכות נפרש לעיני הצופים תהליך התמסרות של גוף אחד לאחר: תחילה נכנעים הצוואר והזרועות, אחר כך קורסות הברכיים ולבסוף משחרר הגוף את השליטה במרכז הכובד שלו ומאפשר לעצמו להרפות. בהדרגה יורדים שני הגופים החבוקים אל הקרקע, ובסיום מושכב הצופה על הרצפה על-ידי הפרפורמר שנותר להתבונן בו, להשגיח עליו או פשוט – להיות (נוכח) איתו.

את המופע יצרה גודר בעקבות סטאבט מאטר (Stabat Mater) – מזמור קתולי מהמאה ה-13 שמתאר את סבלה של מרים, אמו של ישו, בזמן צליבתו. המזמור מלווה את ההתרחשות בפרשנות הייחודית של תומר דמסקי, שמפרקת את הטקסט המקורי מבחינה ווקאלית ומילולית וכך יוצרת הפשטה מסוימת של הקונטקסט הדתי שמגדיר אותו. טכניקה זו והאיכות הצלילית של ה-Shruti box (כלי נגינה של מוסיקה הודית קלאסית) עליו מנגנת דמסקי מעצימות את האווירה המדיטטיבית של ההתרחשות. בהתאמה יוצרת גם הפעולה הגופנית דימוי שמצוי בין הספציפיות הדתית לאנושיות חילונית: המראה של גוף שנושא עליו גוף אחר מעורר אסוציאציה ברורה לדימוי הפייטה האייקוני מהאמנות הנוצרית, ובו זמנית משקף גם מצבים רגשיים אוניברסליים יותר כמו אינטימיות, פגיעות, הזדהות וכדומה.

 פייטות אנושית. צילום: יח"צ

למעשה, ההתרחשות מציבה בפני המשתתפים-צופים אסופה של פייטות אנושיות שמזמינות להרהר בקדושתן של פעולות החולין. מכיוון שהמהלך מתבסס על ביצוע חוזר של אותה פעולה – לעיתים בשינוי קל בלבד של מי משעין על מי את המשקל (הצופה על הפרפורמר, או להיפך) – מתחדדת הרגישות למימדים הרגשיים, הפיזיולוגיים והתחושתיים שמרכיבים אותה. מגוון זוויות הגפיים, גמישות עמוד השדרה, מנעד הבעות הפנים, המתח של טונוס השרירים, מידת ההתנגדות ו/או השחרור של הגוף כמכלול – כל אלה נחשפים ברזולוציות עמוקות של מבט מיקרוסקופי, ומגלים הן את ההרגלים של הגוף האנושי והן את הפרטיקולאריות של כל גוף בפני עצמו. כך מתחדדת ההכרה כי כל גוף הוא עולם ובכל הגופים מגולמת אנושיות שהיא אוניברסלית, ודווקא במקום זה של נקודת אפס גופנית שבה אין הירארכיה בין צופה למבצע, בין גוף רגיל לגוף מיומן, מועצם עוד יותר תפקידו של האירוע כטקס קהילתי שחוגג הוויה אנושית באשר היא.

ההתמקדות באנושיות הגוף אף מגדירה את מימדי החלל והזמן במופע: הפעולה הפשוטה קוראת תגר כנגד מוסכמות של "זמן במה" שמאפיינות בלט קלאסי או מחול מודרני שהם מכווני תכלית גופנית או שיא דרמטי. לעומת זאת, כאשר הכוח המניע של ההתרחשות הוא הגוף – ובמידה רבה גם הרגש, הנפש והתודעה – חוויית הזמן הופכת לתהליכית והפעולה נפרשת בקצב שלה, כך שהתחושה היא שאין זמן נכון כשמדובר ב-"זמן הגוף". בהתאמה, העיצוב של גילי אבישר את זירת המופע כמעין סוכה שבד לבן שקוף למחצה מפריד בין ההתרחשות לעולם שבחוץ מעצים את התחושה של מרחב בטוח, שבמסגרתו האינטראקציה הגופנית מוצאת לפועל באמצעות הקשבה, רגישות, אמון, חמלה והכלה – איכויות שנדמה כי נעלמות בהדרגה משגרת היומיום.

 זמן/מרחב של קדושת הגוף. צילום: יח"צ

על רקע התחושה של קדושת הזמן, המרחב והגוף שמעורר המופע, קשה שלא לחשוב על המפנה במחול בתחילת המאה העשרים שקיבל את ביטויו בהיווצרותן של קהילות אוטופיות באירופה אשר ביקשו לקדם ערכים של קולקטיביות והתעלות רוחנית דרך הריקוד, ובפועלן של חלוצות המחול המודרני. כבר ב-1903 ביטאה איזדורה דאנקן (Isadora Duncan) את חזונה כי "רקדנית העתיד… תגשים את המשימה של הגוף הנשי והקדושה של כל חלקיו". ב-1924 הציגה רות סנט דניס (Ruth St. Denis) הלך רוח דומה, וכתבה כי "ריקוד הוא התנועות הריתמיות הטבעיות של הגוף… בואו נראה בריקוד החופשי, הספונטני של כל ילד את התחלתה של שפה אוניברסלית". בהדהוד מעניין ועכשווי לדור החלוצות בוחרת יסמין גודר לחדד מחדש את עוצמת האנושיות שטמונה בחיים ובמחול ומציבה את הפעולה הפשוטה כהזמנה לחשוב אחרת על הוויית הגוף בשני מרחבי קיום אלה.

***

יהיה זה חטא לא להתייחס גם למימד האישי בהקשר למופע שמכוון ליצור חוויה שיתופית, ולכן שלא כהרגלי בכתיבה פרשנית על מחול ותיאטרון – אני עוברת לגוף ראשון. פעולת הכתיבה עבורי היא מהלך אנליטי, ולכן אני מקפידה לבצע אותה במצב תודעתי מסוים: אני קשובה ומעורבת בהתרחשות הבימתית, אך בו זמנית משאירה את עצמי בעמדה חיצונית ומרוחקת יותר של "מתבוננת על". ב-"פעולה פשוטה" נדרשתי לראשונה לוותר על מקומי ביחס למופע ברגע בו נעמדה מולי הרקדנית דור פרנק והושיטה אליי יד מזמינה. יהיו שיגידו שיכולתי לסרב, כשם שהיו צופים (מעטים) שאכן בחרו לא להשתתף. יחד עם זאת, ונדמה לי שבדיוק בנקודה זו טמונה חשיבות ההצעה של גודר – משהו בחוויה בכל זאת גרם לי לנתק את עצמי מהדף ומהעט ו-"להיכנס" פנימה אל תוך ההתרחשות. למרות שקשה לי למלל בדיוק את הסיבה, תחושתי היתה שבהתמסרות אל הפעולה הפשוטה מגולמת גם קבלה של אחריות חברתית וקהילתית שהיא הכרחית, ואולי אפילו קריטית, בנקודת זמן שבה גילויי אנושיות הופכים להיות נדירים יותר ויותר. אז הסכמתי לשאת עליי את דור, והשתדלתי להוביל את דרכה לרצפה ברוך, והמתנתי ליד גופה ששכב רפוי ורגוע עד שהרגשתי שאני יכולה לחזור למקום. התחושה שהמשיכה להדהד בי, גם אחרי המופע, היתה שזכיתי לחוות ולהעניק רגע של חסד.