אולי אינכם מכירים את תומר דמסקי בשמה, אבל יש סיכוי כלשהו שגופכם נטה לאחור משל הייתם בתוך מנהרת רוח למשמע קולה הווירטואוזי והדומיננטי. זה הפציע במופעים שהיו אקספרימנטליים באופיים מחד והועלו באכסניות מכובדות ומיינסטרימיות מאידך — למשל, כחברה כריזמטית במקהלת גיא בן־הינום שהקים נועם ענבר, והופיעה מספר פעמים במוזיאון תל אביב. יש שתי סיבות נוספות לכך שלא נתקלתם בשמה: האחת, רוב העשייה המגוונת שלה נעשית בפרינג׳ים שונים — במחול, מוזיקה, אמנות ופרפורמנס; השנייה, דמסקי אוהבת לשתף פעולה וכמעט אף פעם לא הופיעה או יצרה עבודות סולו מאז עבודת הגמר שלה כתלמידה ב"מוסררה".

קצרה היריעה מלפרט את שלל הפרויקטים שבהם דמסקי מעורבת. לפני שנה הוציאה אלבום מצוין של ״פרווה״, דואו שלה ושל יניב שיינפלד ובו היתה מתופפת וסולנית. הלהקה כבר התפרקה, לא לפני שהספיקה להופיע באירופה (״הופענו בערבי מטאל, ערבי פאנק, ערבי נויז אבסטרקטי, בגלריות ובבתים של אנשים״, מתארת דמסקי). היא חלק מקבוצת אמנות עם דגש על סאונד בשם ״קדושי זגלמביה״ (״כשנוסעים בכביש 443 יש שלט שמפנה לאנדרטה לזכר קדושי זגלמביה, וזה פשוט כל כך לא נשמע כמו שם של קהילה יהודית בפולין שנספתה בשואה… זה נשמע כמו משהו הרבה יותר מוזר. הפירוש המילולי הוא ׳שדות הפחם׳״). יש את ״ואקלקונטקט״ (״מגעים רופפים״ בגרמנית), הרכב שמשלב שירה, הקשה, אלקטרוניקה ווידיאו של דמסקי עם שותפיה לדירה בירושלים, מרקו מילבסקי ואייל ביטון, איתם גם בנתה מיצב מהפנט שהוצג באחרונה בפסטיבל "מוסררה מיקס" המבוסס על הפסלונים האלה של החתולים שמנופפים ביד. אותה שלישייה מהווה גם קבוצה בשם ״אום ובורג״, שהתארחה במשך שבועיים באולפן הטלוויזיה של סניף בצלאל בתל אביב. יש גם שלל אירועים חד פעמיים שמתרחשים במרחב שבין שני החללים האלטרנטיביים הבולטים בירושלים כרגע, "שטראוס" ו"המזקקה". אה, והיא גם מורה ב"מוסררה" ומתחילה ללמד בבית הספר לתיאטרון חזותי. היא בת 29, במקור מקיבוץ רמת דוד. היא בת זקונים, אחיה הבכור בן 50. אמה מורה לפיתוח קול.

התואנה לראיון הנ"ל היא פסטיבל "מקודשת" בירושלים, שבו תשתתף במופע המחול הייחודי ״פעולה פשוטה״ של הכוריאוגרפית יסמין גודר, שיעלה ב–6 בספטמבר. משפט וחצי על האם פסטיבלים מהסוג הזה משמשים מכבסה שמטשטשת את מה שקורה באמת בעיר הבירה מרובת הקונפליקטים: המיתוג והטרמינולוגיה הכמעט ניו־אייג׳ית בדבר המסת גבולות וכיו״ב שמקיפה את הפסטיבל הם מטופשים, אבל יש להקפיד על הפרדה בין הכוונות של מי שלכאורה מרוויח מהמיתוג הזה לבין המופעים עצמם. דיבור פוליטי על אירועי תרבות, בעייתיים ככל שיהיו, מוחק את מה שהיצירה עצמה עושה. כוונות ואינטרסים מאחור ומסביב תמיד היו, ישנם ויהיו. היצירה, אם תשאלו אותי, מדברת חזק יותר ומשאירה חותם עמוק יותר.

״פעולה פשוטה״ הוזמן במקור לפסטיבל בבסאנו דל גראפה שבאיטליה, ולאחר מכן רץ במרכז התרבות "מנדל" ביפו, אבל בפסטיבל הוא עובר לאכסנייה שונה מאד ש"מיקומה המדויק יימסר בעת הזמנת הכרטיסים" (כך באתר הפסטיבל). המופע מתרכז באינטראקציה שבה הרקדנים מזמינים אנשים מהקהל, שיושבים במעגל, להצטרף אליהם, לוחשים הוראות באוזניהם ואז למעשה מייצרים יחד איתם פעולה כוריאוגרפית. דמסקי יושבת בצד בזמן שכל זה קורה ומנגנת על מין קופסת אקורדיון מוזרה, ושרה — כלומר יוצרת פסקול חי להתרחשות שמטבעה תלויה במידת ובאופי ההיענות של הקהל וככזו היא דינמית. המוזיקה עצמה היא גרסה שדמסקי חיברה ליצירה המפורסמת ״סטאבאת מאטר״, מזמור קתולי ימי־ביניימי שזכה לגרסאות רבות, אחת המפורסמות שבהן היא זאת מהמאה ה–18 מאת ג׳וזפה פרגולזי. כעת אפשר להוסיף לרשימה את עיבודה של דמסקי הצעירה וחסרת המורא שמתבסס על לחן גרגוריאני של היצירה ומותח אותה משתי דקות ל–50, כשקולה מצטרד בהדרגה (ובמתכוון) כתוצאה מהמאמץ הטכני.

איך הגיעה דמסקי לעבודה עם גודר? בזכות היכרותה של האחרונה עם סצינת האוונגרד המקומית. ״היתה עבודה קודמת של גודר שנקראה 'קליימקס' שנעשתה ספציפית בהתאמה לחלל של מוזיאון פתח תקוה", היא אומרת. "ואז העבודה עברה לאולם ורדה בסוזן דלל והמוזיקאי ערן זקס לקח את כל הסאונדים ששימשו את העבודה ועיבד אותם לפסקול חדש. זקס חיבר ביני לבין יסמין, וזה היה שידוך מדהים. יש לנו חיבור ממש טוב ומאז אני מעורבת כמעט בכל עבודה של יסמין".

מיצג של תומר דמסקי, אייל ביטון ומרקו מילבסקי בפסטיבל "טקטוניקס" – דלג

מתי גילית שאת פרפורמרית? בקיבוץ?

״מה שמדהים ברמת דוד, או ליתר דיוק הדבר היחיד שמדהים ברמת דוד, זה שיש שם מפעל מתכת מטורף שמייצר מכולות ורמפות של משאיות וזה משמש אותי כמקור לפסולת פלדה שאני משתמשת בה בעבודות שלי. אבא שלי בן 75 והוא מתקן המכונות של המפעל. אכן, הופעתי במסכות קיבוציות מגיל ארבע, שרתי מול המראה ותמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה כמאמר הקלישאה. בגיל 8 התלהבתי מהתקליטים של לד זפלין של האחים שלי, אבל אפשר להגיד שהדברים הראשונים שעשיתי היו בגיל 18–19 כשעבדתי בהפקות של פסטיבלים כמו יערות מנשה ואינדינגב והופעתי בתור סינגר־סונגרייטר הכי פח שאפשר״, היא צוחקת.

איך נהפכת מזמרת היפית מבאסת לאמנית סאונד רדיקלית?

״תמיד היתה לי תחושה שיש משהו אחר שמחכה לבוא לידי ביטוי, כמו בסרטים על דמויות עם כוחות־על נסתרים. תמיד אהבתי להאזין לפופ, אבל גם למטאל וידעתי שיש עוד משהו שאני צריכה לחפש. כשהגעתי ל'מוסררה' זה נהפך למוחשי ומפורש. אבל בסופו של דבר גם זה משעמם. אני נהנית ממה שאני עושה, אבל הגישה שלי היא שהכל משעמם״.

מה לא משעמם?

״בדיוק! ברמה מסוימת כל דבר משעמם, אבל עובדים עם זה. זה סבל שיש בו עונג. שיתופי הפעולה מקלים על השעמום, וגם האינטראקציות עם קהל, גם אם מדובר במשהו ניסיוני לגמרי, אינטראקציה צורמת היא עדיין התרחשות חברתית. הקול האנושי הוא ציר תקשורת מיידי״.