חזרה תנועה פשוטה אבל כל כך משמעותית

בתוכניתה הקודמת, "רגש משותף", הזמינה גודר אנשים מהקהל לעלות על הבמה כשהיא נותנת הנחיות לפעולה ומיקמה אותם מאחורי מסך, שגם אותו יצר אבישר. הפעם הלכה גודר צעד נוסף, ויתרה על הבמה וגם ויתרה על כוריאוגרפיה מורכבת לביצוע של רקדנים. היא הצטמצמה לפעולה פשוטה של זוגות המורכבים מרקדן מהלהקה ואיש מהקהל, גברים ונשים. האירוע החל כאשר רקדן, בעל מבט המקרין חום אנושי, מזמין כל פעם איש או אשה מהקהל. הוא הוביל אותם למרכז הסטודיו, ביקש רשותו לסמוך עליו, להעמיס עליו את כל משקל הגוף. הרקדן מחבק אותו, ולאט ובזהירות מכמירת לב משכיב אותו על הרצפה. נראה שהרקדנים עברו אימונים רבים, הדורשים הפעלת כוח ומשחק של שיווי משקל כדי שהתנועה תהיה זורמת וייראה כאילו האיש נמס לתוך הרצפה לשכיבה. אחר כך הרקדן יושב לידו כשומר עליו, מקשיב לנשימתו. כעבור כמה דקות, לפי הרצון, האיש השוכב קם וחוזר למקומו.

בהמשך כל זוג פעל אחרת. המשקל השונה של כל אחד ואופן התמסרותו לרקדן יצרו וריאציות שונות. נראה שיש מבנה כללי, אבל מה שמכתיב בראש וראשונה את ההתנהלות הוא הזמן הנדרש לדרך מעמידה לשכיבה. כל מי שהגיע לאירוע השתתף. לפעמים התפקידים התחלפו והרקדן הוא זה שהתמסר לאיש מהקהל.

כל זה לווה בשירה חיה מהממת של תומר דמסקי שניגנה בשרוטי בוקס, כלי נגינה הודי. היא שרה הברות שמתחה למקסימום אורך נשימה ונשמעו עשירות בתדרים וצליליות. זה נשמע כמו שירה טיבטית, או אפילו שירה של מרדית מונק. כאשר נאמר שדמסקי שרה באדיקות את כל המלים של "סטבאט מאטר" חברו יחד כל מרכיבי האירוע לאחדות אחת של "הפייטה" שבו מריה מורידה את בנה הצלוב. הפעולה הפשוטה של ההתמסרות נהפכה לווריאציות של כל הרקדנים והמשתתפים מהקהל של "הפייטה". הבד שלמעלה עם האור הרך נהפך לוויטראג', אולי של כנסייה.

אין זה מופע רגיל, אלא אירוע של חוויה. להיות שותף מלא בתנועה פשוטה אבל כל כך משמעותית, לסמוך ולהתמסר למישהו אחר. התרקנות עצמית מכל אחריות על גופך והתמסר לחוויה. כאשר השירה פסקה הסתיים הטקס שנמשך כ–50 דקות. השתרר שקט שנמשך דקות ארוכות עד שכולם, הרקדנים והקהל, כמו היו זקוקים לזמן לצאת מתוך מצב של כמעין ממדיטציה חזרה ליום־יום. הרעיון של שיתוף קהל לאורך כל האירוע אינו חדש, אבל כאן באמצעים כל כך פשוטים של פעולה אחת הצליחה גודר ליצור רגעים של קסם.

"פעולה פשוטה" מאת יסמין גודר, שירה: תומר דמסקי; תפאורה: גילי אבישר; תאורה: עומר שיזף; רקדנים: אילה פרנקל, דור פרנק, שולי אנוש, ארי טפרברג, אדו טורול, טל אדלר מרכז תרבות מנדל ביפו, 9.3