חזרה דנה שלו על "סוף סופה בוא"

דנה שלו

שהצונאמי יעבור כבר כשהקהל מרגיש בחוסר הביטחון של הרקדנים הוא מאבד את היכולת לחשוב את התנועה הרגעים האלה שבין הכיליון לבין החיים הם החיבור שיסמין מחפשת לאינסטינקטים החייתיים שלנו יסמין מטלטלת את הרקדנים בחלל, ומאפשרת להם להיאחז זה בזה רק לפרקים אבל ללא היקשרות  מי שזכה לראות את יסמין גודר רוקדת את הכוריאוגרפיות שלה, בוודאי יתקשה להאמין למבצעים אחרים. הכנות שבה יסמין ביצעה מתוכה ובאמצעותה את היצירות הקודמות שלה נדירה כנראה.

אבל רק טיפשים בוכים על חלב שנשפך. במקום זה כדאי לדבר על "זה לא אופנתי להיות רקדן טוב" (משפט ששמעתי לא מזמן). ואם באופנה אנחנו עוסקים, אז לאחרונה נדמה לי שרקדנים תל אביביים רבים מאמצים קודים שמסמנים רקדנים אחרים במקום להזיע את ימיהם בסטודיו. להסתפר ב"שאפה" (מספרה טרנדית בשוק הפשפשים ביפו) זה אופנתי. להיות רקדן זו עבודה.

כדי להקל על התסכול, אני מציעה לבחון אפשרות של ז'אנר ישראלי, המקדש את הקונספט של היצירה על חשבון הביצוע שלה. במובן הזה העבודות של יסמין גודר מתקרבות אל אמנות הפרפורמנס, אבל החלקים המדויקים והנרקדים היטב מזכירים לנו שטכניקה (מושג מאד לא אופנתי) ואישיות של רקדן (שיא הטרנד) מאפשרים לכוריאוגרפיה להיאמר באופן רהוט יותר.

ישנה תפיסה הטוענת כי השחרור מכבלי הטכניקה מאפשר ליצירה לדבר בשפה מורכבת ופתוחה יותר, וכקונספט שמדבר על קונפסט כנראה שזה נכון. אבל כשהקהל מרגיש בחוסר הביטחון של הרקדנים הוא מאבד את היכולת לחשוב את התנועה. ועל כן מחול שמתיימר להציג קונספט על פני ריקוד חייב להיות מדויק פי כמה גם בכוריאוגרפיה וגם בביצוע, ובעיקר ביכולת השילוב ביניהם.

ביצירה המרשימה מאד "סוף סופה בוא" יסמין מאתגרת את הרקדנים בלהקתה באותה מידה שבה היא מאתגרת את הקהל. ולעיתים שניהם נראים אבודים. בניגוד לעבודות קודמות, החלל הוא סוג של לימבו לבן, ללא התחלה או סוף, והתאורה מינימליסטית ומדויקת להפליא. אין חפצים, אין מסכות, יש רק אנשים וריק. כמו רגע של נצח, או כמו המיתוס על האור הלבן שמחכה לנו רגע לפני המוות.

הרגעים האלה שבין הכיליון לבין החיים הם החיבור שיסמין מחפשת לאינסטינקטים החייתיים שלנו. משהו בפחד ובמצוקה מחבר בין דבר פרטי לבין השתייכות למין. אין היסטריה, אין שיגעון, אין שום דבר המעיד על התערבות ביקורתית וניתוח של המתרחש, אלא יש זיקוק של הרגש כדבר טבעי ומקורי שמקורו אנושי. זה אולי אירוני שכדי להשיג את התחושה הטבעית האנושית הזאת יש צורך להתקרב לחיות.

הסולו המצוין שפותח את היצירה זורק את הרקדנית והקהל למערבולת של רגשות, ומתפקד כמבוא או הקדמה לנחשול הצונאמי שעומד לשטוף את הבמה. החלקים המעניינים ביותר ביצירה הם הדואטים, שהם נעדרי תשוקה למרות המגע שיוצר כמעט מיזוג בין הדמויות בעוד שהמבטים מופנים החוצה. כמו שהיינו מדמיינים סופה, שמטלטלת את הגוף ומזקקת את המחשבה לכדי הישרדות, כך יסמין מטלטלת את הרקדנים בחלל, ומאפשרת להם להיאחז זה בזה רק לפרקים אבל ללא היקשרות, הכל זמני. והלוואי שיעבור כבר.

היעדר הנרטיב תורם לתחושת המערבולת ויוצר אפשרות למעגליות ספירלית שמזכירה מחשבה פילוסופית. העבודה מצליחה לעבד ולבטא סבל ומצוקה שהם מעבר לפרטי, המבט לא מופנה פנימה אלא אל העולם, ומאפשר עיסוק בשאלות זהות ומקום אוניברסליות.

יסמין גודר "סוף סופה בוא"
סוזן דלל