חזרה אלבום תמונות של מראות קשים

צבי גורן
21.11.2004

ההפקה הצנועה של "אישמה" שהועלתה בסטודיו ירושלמי במרכז סוזן דלל ניצבה בניגוד להפקה המיוחדת של המופע הבא – "מסך 4" עם יצירתה של יסמין גודר, שהועלתה על הבמה הגדולה.

מדובר ביצירה מורכבת מאוד, הנמשכת כשעה ורבע, שבה נוצרים דימויים אישיים חריפים – קומיים לכאורה ואלימים למעשה – למצבים של מציאות חברתית או פוליטית.

היצירה "יסמין גודר ושחקני הספסל הדוממים מציגים: קרם תות ואבק שריפה" איננה קלה לצפייה. יש בה תנועות קצרות, מפוסלות מאוד, המוקפאות לפרקי זמן ארוכים. כמין אלבום תמונות של מראות קשים.
ובה בעת מתקיימת בה תנועה ליניארית רציפה, אפילו שוצפת מאוד, דרמטית ולעתים גם וולגרית.

קבוצת הרקדנים היא כחומר רך מאוד בידיה של הכוריאוגרפית, שככל שהיא ממשיכה ללוש אותו לצרכיה הם מתקשים, עד שהם מוצקים מאוד, ואז גם שבירים ומתנפצים, כדי לשוב אל כור ההיתוך של הכוריאוגרפית, להתרכך, ולעבור תהליך לישה מחודש.

כצופה בתהליך ובמרקמים הנוצרים מול עיניי אני נקרא לחבר את התמונות, לפענח את הרצף שלהן, ואת הקוד הגנטי הסמוי ההופך אותן לתמונה אחת שלמה. זאת דרישה קשה שגודר מציבה, ולרגעים נוצרת תחושה שהיא מעמיסה משקל רב, אולי אף בהגזמה, כדי שגם אני, הצופה ביצירה, אשבר ואשוב להתחבר יחד עם מה שקורה על הבמה.

זה נועז, חצוף, וממלכד. גודר הופכת את היוצרות, וככל שהתמונות והתנועות על הבמה נעצרות, אני זע ונע בכיסאי שבאולם, מחפש במה להיאחז.

מבחינות רבות אפשר בהחלט לדבר על הישג משמעותי של גודר. יש לה שותפים חשובים בהישג הזה, החל ב"מעבדה" של ירושלים, שזאת הפקה שלה, דרך שבעת הרקדנים המצוינים של הקבוצה, וכלה בעיצובי חלל הבמה (גל ויינשטיין), התאורה הנהדרת (ג'קי שמש) והתלבושות (אלון רודה).

ובעיקר – המוזיקה שאותה יוצר ומבצע על הבמה אבי בללי, שכמוני הצופה באולם, יושב במקומו, מגיב ומחבר, אך שלא כמוני, הוא מדבר, משמיע קול, מכוון את הצלילים, מעמיס ומרפה, מבפנים, מתוך כל מה שמתרחש לפניו.

גודר שבה ומראה ביצירה המורכבת הזאת כי לשפת המחול שלה יש מאגר שופע של רעיונות. ואולי זה בעצם הפוך. המציאות שבה היא חיה היא המאגר, היא הבאר והמעיין שמהם היא יוצרת את שפת המחול המיוחדת לה.