חזרה אל עצמי

גבי אלדור
02.12.2004

 … את ההכרעה החד משמעית לטובת המורעבות, ההעמקה וההסתכנות הוביל "קרם תות ואבק שריפה", העבודה של יסמין גדור ושחקני הספסל המדממים. בהתחלה אנחנו קהל מנומס של מחול ביום ששי בערב. אנחנו מוכנים להפתעות, מהדקים את החגורות. הבמה, בעיצובו של גל וינשטיים, מסקרנת. לינולאום דמוי פרקט פרוש, אך לא עד הסוף. פס תאורה כחול בשוליים האחוריים. מחסום עם סמל רשומי "מחסום" של מע"צ בצד הבמה. ענבל יעקבי ואיריס ארז על הבמה קפואות בזעקה, פיה פעור וכף ידה בתוכו כדי להחניק את הצעקה. ברגע הבא ידה של ארז היא היד המכסה את הפה הפעור של יעקבי. אנחנו עדיין עוקבים בעניין. בחור צעיר (ארקדי זידס) נופל, כמה חבר'ה (קמה קולטון, אשר לב, יוסי ברג, מאיה וינברג) באים מיד ומרימים אותו. מתחיל להיות קצת לא נוח. שוב ושוב מישהי עושה תנועה של אחיזת רובה. אולי הם ילדים שמשחקים במלחמה? מגע הגוף מניב צליל. הגוף מוציא קולות בהתאם לנגיעה בו: אם זה מדגדג צוחקים, אם זה לוחץ גונחים, אם זה כואב צועקים. כאב אחר מביא לצעקה אחרת. לאט לאט אנחנו הופכי לעדים בשדה קטל. זה נורא וזה איום וזה נפלא (מבחינת היכולת האומנותית האומץ).

המבנה הבסיסי חוזר על עצמו. דמות אחת שרועה על הרצפה, שתי דמויות ניצבות מעלה בזעקה קפואה. כך נראים צילומי העיתונת היומית. ידיים של נשים זועקות ממלאות את שמי הצילום, גופות מונחות על הרצפה, שדה, כביש. הגופה אצל גודר קמה שוב שוב לתחייה. מלבישים ומפשיטים אותה, משחזרים איתה חיים שלמים של משחק ואהבה. בתיאטרון ובקולנוע המתים  אינם נשארים על הבמה, מעל דפי העיתונות הם מצהיבים. אותו צילום מקרי ההופך לגורלי מוקפא לרגע ארוך על הבמה. יש רגעים של חוסר תנועה, אך בהמשך הכל שב ומתעורר לחיים.

כמו ב"פתאום ציפורים" וב"שתים, שעשוע, ורוד", עבודותיה האחרונות של גודר, התלות ההדדית היא הנושא. אך בדיוק כאשר נראה כאילו היוצרת מיצתה את רעיון שילוב הגופים של "משפחה", בעבודה הזו היא מגיעה למקומות חדשים של ייסורים ולכנות איומה, חסרת פשרות. אבי בללי מנקמת הטרקטור מלווה את ההתרחשות ברגישות, בצלילים קשים או מנחמים. לקראת הסוף מגיע קרשנדו מרעיד לב של מוזיקת רוק, כאשר בצד אחד של הבמה שלוש הנשים רוקדות מין רוק משולח ומשתולל, ובצד השני יושבת רקדנית ובוכה מעל רקדן המונח על הרצפה. כמו מילון של כאב ובכי העוסק בהגדרות והתיאורים מחוסרי סנטימנטים עוברת גודר על צורות הקינה, האבל והזעזוע. האגרוף התחוב בפיה של יעקובי מפנה מקום לבכי, לתנועות של אבל נשי בהרבה שפות שלכולן קוראים בכי.

לקראת הסוף בורחים המשתתפים מבעד לדלתות האולם שדרכן באו מן החוץ, ולבסוף הם עולים על הבמה, קצת רוקדים וצוחקים. והקהל מוחא כפיים ונושם סוף סוף בהקלה. אך אז הם נעלמים ועל הבמה נותרת דמות אחת הבוכה בקול, ללא נוחם, שתיים יושבות ברקע ללא תנועה והואר יורד לאט.

זו עבודה שבה הרקדנים לא "מבצעים" כוריאוגרפיה אלא חיים חיים בלתי אפשריים לשעה ארוכה. בספרה "מבט על כאב של אחרים" כותבת סוזן סונטאג על צילומי מלחמה, על הכרחיותם ועל תגובות שונות של הלם וגועל עם תשוקה להביט בזוועה, הדומה לתשוקה להביט בערום. האם צילומי המלחמה שוחקים את תגובתנו והופכים כל מלחמה ל"כללית", לחלק מן העולם? הזוועות שבני אדם עושים לבני אדם אחרים בלתי נתפסות. הסירוב לחבר את הסבל שלנו עם הסבל "שלהם" תמיד היה שם. גודר לא מניחה לנו "להתרגל" למה שנורא. בעבודתה היא מאפשרת לנו מבט אחר על הגוף, על אנושיותו, פגיעותו. העוצמה של אמנותה מכפרת על חוסר האונים שלנו ומעירה אותנו לסליחות.

פורסם ב״העיר״