חזרה יסמין גודר ושחקני הספסל המדממים מציגים: "קרם תות ואבק שריפה"

ניר הרמט
01.01.2004

יסמין גודר ושחקני הספסל המדממים מעלים יצירה מטרידה, אקטואלית, אמיצה ויפהפייה.
עם תחילת המופע נכנסים רקדניה של גודר דרך דלתות האולם וסוגרים אותן בדרמטיות. סגירה זו מבטאת כניסה אל עולם אוטונומי, שאול, למשך שעה קלה.
שבעה רקדנים מרכיבים מתוך תנועה מפורקת, לעיתים קפואה, מחול יוצא דופן. הן נעים בתנועות עצורות אשר באורח פלא מתחברות לכדי תמונה המשכית, משכילה, טעונה בעושר יצירתי.
הדימוי המרכזי על הבמה הוא גוף חי – מת אשר מעורר, מפעיל ומרכז סביבו את כל ההתרחשות הבימתית.
זהו תאור סיטואציה מלחמתית בה מתקיימים יחסי כוחות מנוגדים, אכזריות, חמלה, מחאה, הפנמת דיכוי וניסיון לפרוץ אותו.
גודר כמו מתמצתת את המצב הפוליטי – קיומי שלנו ומתרגמת אותו לשפה אמנותית חסרת פשרות. היא מביאה את הדברים דרך פילטר שהוא עדין וגרוטסקי בעת ובעונה אחת. השפה התנועתית שלה מורכבת מאחדות של ניגודים; מצד אחד תנועות עגולות, שלמות ועקביות, ומן הצד השני היא שוברת את הרצף דרך הקפאה וחניטה של התנועה, של הזמן.
במובנים רבים זהו חיזיון רב תחומי. על הבמה יושב אבי בללי, יוצא להקת נקמת הטרקטור, ומנגן מוסיקה חיה, אשר מחוברת לתנועה ולהתרחשות על הבמה באופן מבריק. הוא מקיים עם הרקדנים דיאלוג כמוס אשר מניב עוצמות בלתי רגילות. המוסיקה נעה בין מינוריות לבין ראוותנות צורמת אשר משרתת את המטרה שלה באופן מושלם. היא מעצימה רגעים, וגם יודעת לפייס בעת הצורך.
עיצוב הבמה של גל ויינשטיין הוא מאוד פלסטי, מיצבי. יריעות לינוליאום חום מונחות כרצפת הבמה, מחסום חשמלי אשר נפתח ונסגר משך המופע, ערימת זרדים במרכז החלל אשר מתפזרת תוך כדי ריקוד ומכסה את הבמה כולה. הוא מעניק ליצירה מסגרת אשר מכתיבה את הלך הרוח ומנסחת תכנים. נדמה לי שהתפאורה הזו היא פיגורטיבית מידי ומעט מצירה את אפשרויות הפענוח לולא הייתה כל כך מפורשת.
שחקני הספסל המדממים משמשים אנסמבל מגובש. הם נעים בדיוק רב, בסנכרון מרגש. השפה שלהם באה מתוך סך כל הנושאים שהיצירה דנה בהם. הם אלימים ומרוככים, הם אפאתיים, למודי סבל וחייתיים במקביל. משך המופע כולו, הם משתמשים במימיקה גרוטסקית כדי להנכיח מחדש תחושות ומצבים, כדי לאתגר את הסיטואציה ולאשרר אותה מחדש.  כמו כן, היצירה רווייה מיניות אשר נותנת זווית נוספת, מורכבת, להבנת המהלך כולו. זוהי מיניות מהוסה אשר בודקת את הגבולות של ההכרה ומשחקת עימה.
גודר מביאה יצירה אשר מנסחת מחדש את הז'אנר שלה; מכלול של אמנויות אשר מנוסחות לשפה אחידה, בטוחה בעצמה. היא צועדת קדימה תוך אמירת אמירה משמעותית, רלוונטית, קיומית על המציאות הקולקטיבית של כולנו: מלחמה, משחקי ילדים, מיניות וחיים בצל מחסום.
זוהי חוויה טוטאלית אשר עובדת על כל החושים. לעיתים היא מרגשת ולעיתים היא בועטת בבטן הרכה שלנו. בסופו של דבר, זוהי יצירה פיוטית, מנוסחת לעילא, אשר לא חוששת להישיר מבט ולהגיד את האמת הכואבת ישר בפנים. היא אמיצה ומסמנת אמנות מסוג אחר, שכל כך חסרה בנוף התרבותי כאן.