חזרה "לשבת בצד ולדמם" – ריאיון עם יסמין גודר

לילך דקל
16.11.2004

ערב הבכורה של יצירתה החדשה, "יסמין גודר ושחקני הספסל המדממים מציגים: קרם תות ואבק שריפה" במסגרת "הרמת מסך", מספרת הרקדנית והכוריאוגרפית יסמין גודר ללילך דקל כיצד העיסוק בנושאים אינטימיים, פינה הפעם את מקומו לתגובה אקטואלית יותר למציאות הישראלית.

סגפנות בימתית שהופכת את הבטן

מי שמתעניין במחול לא יכול היה להתעלם מפרץ הכשרון שזרם בשנים האחרונות בהפקותיה של יסמין גודר, שזכייתה השנה בפרס רוזנבלום לעידוד היצירה מחזקת את מעמדה כאחת היוצרות החשובות בתחום המחול בארץ.

גודר חוקרת בעבודותיה נושאים כואבים כמו בדידות, קשיים במערכות יחסים ומשברים אישיים ויצירתיים. גודר נמנעת משימוש רב באמצעים תיאטרליים וויזואליים, ולרוב משאירה את הרקדנים חשופים על הבמה, במרכז היצירה, ללא עטיפות צלופן וללא ניסיון להתחבב על הצופה. ביצירותיה יש כאב אמיתי – והניכור, הבדידות והכנות המאפיינים אותן הופכים את הבטן. התחושה החזקה של סגפנות בימתית הגיעה לשיאה ביצירתה הלפני אחרונה "שתיים שעשוע ורוד", שבה נעשה שימוש בתלבושות לא אסתטיות להכעיס.

בניגוד לעבודות הקודמות שלה, שהן אינטימיות ואישיות הרבה יותר, כבר משמו הדיסוננסי הטעון "יקרם תות ואבק שריפה", נדמה שהמופע החדש מכיל דיאלוג עם המתרחש כאן ועכשיו.

בדברי ההסבר הנלווים למופע – יצירה שיצרה גודר לשבעה רקדנים נכתב "במגרש שממה נבנה עולם חלומי מתוך פירוק של דימויי מלחמה מקומיים, לתוך מציאות אלטרנטיבית. מציאות שבה אסתטיקה מוכרת ושחוקה, אשר מגדירה את חיינו, מקבלת הקשרים אישיים וחדשים ומייצרת עולם פנטסטי ומפתיע".

"לשבת בצדולדמם"

– עד היום היה משהו בעבודות שלך מאד אישי וכמעט מסתגר מהעולם, סוג של אולם פרטי ונדמה שהפעם פתחת צוהר החוצה, העזת לצאת. מה השתנה ?

"הרגשתי שאני חייבת. התכנים האלה באו אלי. הרגשתי שאני לא יכולה להתעלם יותר. בכל העבודות שלי שהתעסקו באמת במקום האישי והאינטימי היתה תמיד השפעה של העולם מבחוץ. הפעם כיוונתי לזה מראש, לעולם שבחוץ, על הקיצוני והביזארי שבו. עניין אותי להתעסק באיקונוגרפיה של התקופה שלנו, בדימויים שעוד ייכנסו למיתולוגיה הישראלית".

– בשם החדש של הקבוצה "שחקני הספסל המדממים" יש סוג של הצהרה, זה שם שילך אתך מעתה הלאה?

"השם של הקבוצה הוא חלק מהעבודה הספציפית הזו, והוא נבע מתוך הכרה בתפקיד של המשתתפים ביצירה. הייתי אומרת אפילו סוג של קריצה לקבוצת קרקס או ללהקת פאנק.

התעסקנו גם בתפקיד של שחקן הספסל. ברעיון של לשבת בצד ולדמם. זו הייתה אחת מנקודות המוצא, ואני לא מסתירה את הצורך שלי להגיב למצב. חיפשתי דרך להגיב למצב באמצעות הדימויים שאנחנו רואים בתקשורת. הדימויים האלה מגדירים את החיים שלנו ומהווים סוג של מראה לממד מסוים בקיום שלנו.חיפשתי לגעת בדימויים הבסיסיים שמוצגים בתקשורת , דווקא בגלל שהפכו כל כך שחוקים וידועים מראש, ולא בהכרח לשפוט אותם אלא לעוף אתם".

" במופע בסדר גודל כזה הרגשתישעדיף שאהיה בחוץ"

– ב"אולם" וב"פתאום ציפורים" עבדת עם המוזיקאית קרני פוסטל וב"שתיים שעשוע ורוד" לא הייתה מוזיקה מקורית בכלל. איך נוצר שיתוף הפעולה עם אבי בללי שמופיע עם הקבוצה על הבמה ?

"אבי פנה אלי בעקבות העבודה הקודמת שלי, ומבחינתי זו מתנה אדירה לעבוד עם מוזיקאי בסדר גודל כזה. כשהתחלנו לעבוד על המופע יצאנו לתהליך מרתק של חיפוש אחר שפה, תהליך מורכב מאוד, והגענו למסקנה שאבי חייב להיות על הבמה. הנוכחות שלו, הקול שלו והגיטרה יוצרים עולם ומלואו".

– יוסי ברג, כוריאוגרף ורקדן מוכשר בפני עצמו רוקד בקבוצה. הכנסת כוריאוגרף כרקדן ופינת את מקומך כרקדנית.

"יוסי פנה אלי, התחלנו לדבר ומצאנו הרבה עניין משותף. זו מתנה לעבוד עם אנשים שהם בעצמם יוצרים. אפשר לומר שאני נוטה לעבוד עם רקדנים שהם במהותם יצירתיים ולוקחים חלק בתהליך היצירתי. ולגבי? הרגשתי שעם מופע בסדר גודל כזה עדיף שאני אהיה בחוץ".

"בית מאמץ זו חוויה נדירה ליוצרעצמאי"

המופע החדש של גודר הופק כאמור במסגרת "הרמת מסך" בשיתוף עם המרכז לאמנויות הבמה הירושלמי "המעבדה".

– זו למעשה הפעם הראשונה, לאחר יותר מעשר שנות יצירה, שיש לך בית. אמנם זמני, אבל בית. איך הייתה העבודה במעבדה ?

"בית מאמץ זו חוויה נדירה, חד-פעמית ומאוד מהותית ליוצר עצמאי. למרות שתיאטרון "המעבדה" שוכן בירושלים וזה דרש הסעות, זו הייתה מתנה גדולה. חצי שנה של חזרות, שבה לא דופקים לי בדלת בדרישה לפנות את החדר. פתאום חלל החזרות הוא שלי. אני יכולה להשאיר שם דברים, ולא חייבת לאסוף אחרי. נתנו לנו כיוצרים כבוד אדיר. מתוכננים לנו כעשרה מופעים במעבדה ואנחנו שואפים להמשיך ולהופיע שם".

– ומה הלאה?

"אני ממשיכה ללמד, בקרוב אפתח סדנה נוספת וכן, יש כמה דברים שמתחילים לקרות. העבודה הבאה תמיד כבר נבנית בראש, זה מתחיל ברמה המאוד אינטימית".